אהבתך היא לנצח- ביקורת ספר

אהבתך היא לנצח
שרית שמיר
2015
67 עמודים
הוצאת עצמית 
ניתן להשיג דרך אינדיבוק או דרך הסופרת (תיוג שלה בסוף הביקורת)
גילוי נאות: את הספר קיבלתי ממנה אישית מכיוון ששרית עובדת אצלנו במעון הנכים.
עוד גילוי נאות: שרית היא אישה מקסימה. הנה, אמרתי את זה.

אז קודם כל, חוויה אישית, מהמקום שבו אני נמצא בשלבים שלפני מבחן המחצית של המכללה שאני לומד בו, אנחנו לומדים כל כך הרבה דברים מעניינים. ובהם למדנו בקורס ארגון ומידע; מיון דבר מדהים - יש כל כך הרבה ביוגרפיות שמוציאים מדי שנה. רוב הביוגרפיות שיוצאים הם של חיילים שנהרגו לפני גיל 22, לפני שרכשו מקצוע. לממיין הטיפוסי יש שתי אפשרויות: האחת, למיין לפי מקצוע. השנייה למיין לפי גברים ונשים. והשלישית לא רלוונטית (פשוט כי לא למדנו אותה בכיתה.)
כשאבוא למיין את הספר הזה, השאלה שתעמוד בפניי היא – איך ממיינים אותו אם אביה של שרית היה נהג מונית, והוא מריח ונראה כמו אוטוביוגרפיה? בזה ועוד דברים עוסקים אנחנו הממיינים, כספרנים שמאחורי הקלעים, והרבה מזה אינכם יודעים כי פשוט לא אכפת לכם. אתם באים, מבקשים ספר, מקבלים הצעות מאיתנו וחלאס. אינכם יודעים על הדרמות המתחוללות מאחורי הקלעים – איך ממיינים ספר שהוא על נהג מונית? ואיך בכלל לוקחים אדם פרטי שלא מכירים – והופכים אותו לפריט בספרייה, ותוך כדי הביוגרפיה האישית מאבדת מערכה?
בדרך כלל, אדם כותב על עצמו פרטים ביוגרפיים ומגזים עם פרטים כאלה ואחרים. שרית שמיר היא לא כזו. היא מציירת את אבא שלה בצורה שהיא ומשפחתה זוכרת אותו – ואינה חוסכת גם את הפרטים העצובים של היותו מכור.
ובעצם, מי לא מכור בעולם הזה לאיזשהו "נזק"? רק היום במקום העבודה (להלן- תעסוקה) דיברנו על עישון בשבת. אני הערתי שכל אחד יש לו נזק פרטי משלו. במקרה של שרית שמיר, הנזק שלה מתבטא בכתיבה מדהימה, הנזק שלי מתבטא בשתיית קולה בהגזמה (ובאוכל זבל), הנזק של חצי ממשפחתי היא לעשן כמו קטר, ונזקים כאלה ואחרים מגיעים לכל אחד ואחד.

אודה ואתוודה, שירה היא רחוקה ממני כשנות אור. מודה. אבל כשזה מגיע לכתיבה ספר כזה, שהוא בין פרוזה לבין אוטוביוגרפיה, שרית לא כותבת רק כדי לפרק את העצב שלה. היא משתפת את בני משפחתה לתוך היצירה הזו. צחקתי לא מעט מפרטים אינטימיים שהיו אמורים להיות רק של שרית ומשפחתה, ובסופו של דבר הם נחשפו במלוא הדרם. שלא לומר, במלוא העירום האנושי.

אז, אחרי ההקדמה (הארוכה מדי....) של הביקורת, על מה הספר בעצם. הספר הוא בעיקרון אוסף של קטעים ששרית כתבה, ואליה מצטרפים בני משפחתה, ויחדיו הם כותבים על אביה של שרית שנפטר. כזו הוא דרכו של העולם לומר – נגמר לכם הזמן עם בני משפחתכם, עכשיו תתמודדו עם זה.

לא קל להיזכר בפרטים כאלה, ובוודאי לא קל לי, כבן שכול, להיזכר באמא שלי שנפטרה כמעט לפני 12 שנה (זה יהיה ב9.2, אגב, למתעניינים.) לא קל לי גם כנכד שכול שקבר את סבו אך לא מזמן (כמעט שנה, הוא נפטר ב20 במאי אשתקד), ולא קל לי גם לזכור את הסבא השני שלי, עליו השלום, שנפטר כשהייתי בן שש, ולמעשה, אין לי זכרון ממשי ממנו.
ולמעשה, בזה עוסק הספר בדיוק- שימור זכרונות. גם אנחנו הכנו אלבום תמונות ומכתבים על סבא שלי שנפטר בגיל 86 משחמת הכבד. זו הדרך שלנו להגיד להתראות לאדם שהיה מאוד מכובד ומאוד יקר לכולנו.

אבל הזמן לא רחמני. מה קורה כשאדם חוטף התקף לב ו..... אין זמן אפילו להיפרד? אפילו לא בבית החולים הקר והמנוכר? אפילו לא להגיד תודה על הזמן שהיה שלנו ועכשיו הוא של אלוהים? אבל שרית שמיר אינה מתמרמרת. נהפוך הוא, שרית עושה את הדבר המופלא ביותר: היא זוכרת אותו בחיוך.
כך למשל:
תמיד שמחתי לראות את “אבא’לה” על צג הנייד, תמיד אף עניתי לו בהתרגשות רבה. וגם הפעם. “זה לא אבא”, היא השיבה, “שתבוא המשפחה.” ברכב בדרך אל אבא כבר כיביתי את הרדיו אל דממה. עשרים דקות אחרי כן כבר ידעתי: אבא הלך אל העולם האחר.

רק כדי לסוכך את אוזניכם: בארצות הברית מקובל להתקשר בטלפון ולהודיע על מות בן משפחה. אצלנו ישלחו קצינים, רב סרן, ואפילו את הרמטכ"ל, אם צריך, כדי לבשר לבני המשפחה. כי אצלנו מבינים את ערך החיים. אצלנו מקדשים את ערך החיים. אצלנו האנושיות והחום הישראלי מתגברת לפעמים על החוצפה הישראלית.

הספר הוא לא עלילתי. הספר הוא גם לא שירה. הספר הוא גם לא יומן. הספר מורכב מקטעים שונים שמרכיבים פאזל משפחתי, כזו שחלק ממנו לעולם לא יושלם כי הוא כבר איננו.
לאורך כל 67 העמודים שלו, הספר עומד בגאווה, מציג את המשפחה כמו מי שהיא. ומזכירה לנו כל הזמן לנצל את הזמן עם אלו שנותרו (סבתא שלי למשל כבר בת 81. הסבתא השנייה כבר בת 76. אלה גילאים מבוגרים למדי.)

ולפעמים, צריך גם לנצל את הזמן עם אלה שהיו לנו כאן לזמן שאול. אמא שלי נפטרה בגיל 40 ולא זכיתי לסיים אפילו את גיל ההתבגרות בצלה. והיום, 12 שנה אחר כך, אני כבר לא זוכר אותה. אז טוב שיש ביוגרפיות שמוציאים מדי שנה.
גם אם אין להם מקצוע. גם אם לאלה שמקבלים ביוגרפיות אין הרבה מה לספר. גם אם לאלה שיש מה לספר. גם אם..... ושאלת איך ממיינים ספר כזה עומדת בעינה. פשוט כי זה לא ספר ביוגרפי של אדם זר. זה ספר ביוגרפי של מישהי שאני מכיר. במקרה הזה קשה לי לעמוד ולומר שהספר נפלא ומקסים. הספר מספר על מישהו מת, ונראה לי קצת לא במקום לכתוב את זה.

רציתי רק לזרוק משפט על העטיפה של הספר- כחול, משרה עליי איזשהי אווירה רגועה. כמו צבע השמיים. כמו איפה שאבא של שרית נמצא. כמו איפה שאמא שלי נמצאת. כמו איפה שסבא שלי נמצא. כמו איפה שכמעט כל בן אדם במשפחה נורמלית שאינו חלק מהפאזל יותר נמצא.

אז במקום זה, את ה20 שקלים (או 40, אם בא לכם מודפס) אני מציע להשקיע בספר הקצר הזה. אני מציע לכם לשקוע לרגע בעולם של משפחה נורמלית, שיום אחד המשפחה הנורמלית הזו תגיע גם אליכם. כזו שאין לה חלק מושלם כי הוא איננו יותר.

בניגוד ליתר הביקורות שלי, לא אסיים בדירוג כוכבים כי באמת, ספר אוטוביוגרפי שכזה אי אפשר למדוד בכוכבים. אפשר למדוד אותו לפי המחשבה הרבה שהשקעתי בו. ובביקורת הזו בכלל.

ניתן למצוא את הספר באינדיבוק ודרך הסופרת Sarit Shamir

ניר בן סימון/ Nir de la noche.

אהבה ברחוב סקוטלנד- ביקורת ספר

אהבה ברחוב סקוטלנד

סמנתה יאנג

הוצאת כנרת- זמורה ביתן

מכיל 317 עמודים כולל תודות וסריקות של הכריכות של הספרים הקודמים בסדרה

חלק מסדרת "אהבה ב...." – החמישי בסדרה על פי הספירה.

ז'אנר- רומן רומנטי

ביום שבו ג'וס באטלר ובריידן קרמייקל נחתו אצלי – התמכרתי. השתעבדתי לשטן. הייתי מוכן למכור זוג נעליים בתמורה לעוד קצת מהם. כשהספרים הבאים הגיעו – התמוגגתי. זו לא בושה לומר שהספרים של סמנתה יאנג הם ספרים מדהימים – עם עלילה, עם דמויות שברור לך שהן רחוקות מאוד מהחיים האמיתיים, אבל ה"שבט" שהתגבש מהספר הראשון עד לספר החמישי עושה לך טוב כזה בלב.

הפעם הסיפור נסוב סביב קול. קול ווקר. אחיה הקטן והחמוד של ג'ו מהספר השני בסדרה, התפתח, נהיה לגבר מקועקע ועם המון עבר. זה לא אומר כמובן שגם לגיבורה שלנו, שאנון מקלאוד, לא היה קל בחייה. היא עברה כמעט אונס, עברה כל כך הרבה בחירות גרועות בחסות אי התמיכה של משפחתה, והיא בחורה חסרת בטחון. נו, התבנית הקבועה והברורה של סדרת 'אהבה בדרך ל...'

בביקורת שכתבתי על מרכבות באיילון כתבתי שנמאס לי מרומני הוא עשיר היא ענייה ובלה בלה בלה. במקרה הזה זה בדיוק מה שמתרחש. אבל, שיסלח לי אלוהי המילים, זה היה ה316 עמודים הכי טובים שקראתי. חד משמעית, זה הספר הטוב ביותר בסדרה (והוא מתחרה קשות על התואר הזה מול אהבה בסמטת ג'מייקה, אגב.)

הדבר החשוב ביותר בזה שאומנם הסדרה הזו כל ספר עומד בפני עצמו, הספרים האלה קשורים אחד לשני בכך שדמות כלשהי שמופיעה בספר א' הופכת להיות דמות ראשית בספר שאחריו. דרך הספרים אנחנו גם מתעדכנים בנעשה בחיי הזוגות אחרי סיום הספרים הקודמים. וזו דרך נהדרת לדעתי להוסיף המון. למרות שמהצד זה עשוי להיראות קצת עומס דמויות אבל הדמויות האלה לא באות כדי להאיר על הסיפור המרכזי. הן באות כדי לספק רקע לעבר של קול ווקר ולתת לשאנון הזדמנות לקבל משפחה.

מה ששאנון איבדה – היא תקבל בחזרה. והיא לומדת בדרך הקשה. כמו כל ספר, הספר הזה עושה את זה. אין שינוי במסורת- אבל הפעם המסורת הזו נשברת על עצמה- במקום להקדיש כחצי ספר על משברים וריבים, סמנתה יאנג בחרה להקדיש לזה 20 עמודים בקושי לריב, להתפייסות, ומיותר לציין- הסקס שאחרי. הייתי מגדיר את הספר הזה כ'ירח דבש מתוק וארוך'. בעוד הספרים הקודמים התעסקו במשברים קשים שגרמו לכל הדמויות להתערב במשבר העמוק והארוך, הספר הזה מקדיש כמה שיותר לפוצי מוצי. ולבדיחות. ואלוהים אדירים, כמה שצחקתי במהלך הספר מכל מיני דברים קטנים אך משעשעים.

נניח, ניקח לדוגמה, קול ושאנון מתערבים שקול יחזיק מעמד חצי שעה כשהוא יצייר אותה עירומה. היא מצידו מתערבת איתו על שעה. קול שרד רק שלוש דקות. תגידו לי, איזה גבר לא ישרוד כשמולו אהבת חייו במלוא מערומיה? לא, נכון?

מבחינת שפה, הדבר היפה בזה שלא חייבים להיות גסים ובוטים כשכותבים סצינות סקס. כן מוזכרים זקפה ודגדגן, אבל המילים האלה כשלעצמם הם מילים טכניים שמתארים משהו מסויים שמתרחש. אי אפשר לכתוב "החבר הקטן שלו התנפח מגאווה" כי זה פשוט נראה רע. "היה לו זקפה", לעומת זאת, זה תיאור ממשי. אבל הספר הזה גם היה נורא חמוד. ומחרמן. קול ווקר הוא אחד הדמויות שאהבתי ב'לונדון' ולכן שמחתי שהוא קיבל ספר משלו.

מבחינת הספר הבא- לשמחתי, הוא יהיה הספר האחרון בסדרה וכנראה הסדרה הראשונה אי פעם שאסיים מבחינת תרגום בישראל (חוץ מהארי פוטר.) שלא כמו הוצאות מסויימות (אהבות. הנה, אמרתי את זה. אהבות.) הסדרה הזו הקפידה על הוצאה סבירה, והספרים יצאו ולא נתקעו כמו באהבות. אומנם יש עוד שתי נובלות לפני הספר האחרון, אבל אני לא חושב שהן יתורגמו כאן. בכל אופן, הספר האחרון מתעסק בלוגאן, אחיה החמוד של שאנון.

וזהו, 5 כוכבים במדד ניר, כי ממש ממש נהניתי מהספר וסיימתי אותו ביומיים.

נמצא בחנויות הספרים, ב'עברית', ובאינדיבוק. 

 

המעגל/ שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג - ביקורת ספר

המעגל/ The Circle

שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג

2011, הודפס בישראל ב2014

הוצאת סלע ספרים

אנגלסופרס 1#

542 עמודים (גרסה מודפסת)

321 עמודים (גרסה דיגיטלית) הגירסה שבה אני קראתי.

גילוי נאות- הספר הזה משמש אותי גם כספר לעבודה בלימודים בנושא ספרות ילדים ונוער – מה זו ספרות טובה לנוער. אם כבר להרוג שתי ציפורים במכה אחת...

העלילה פשוטה: שש בנות שאין ביניהן קשר (לכאורה) נפגשות בלילה ביריד שעשועים נטוש ומגלות שיש ביניהן קשר הרבה יותר ממה שחשבו. זה כל מה שאני מוכן לומר לכם, ויש סיבה לכך. העלילה מאוד מפתיעה, וכל פינה יש הפתעות.

התקציר הרשמי הוא זה:

לילה אחד, כשירח אדום כדם ממלא את השמים של עיר נידחת בשבדיה, שש נערות מוצאות את עצמן ביריד שעשועים נטוש, שכוח מסתורי הביא אותן אליו. הן שונות זו מזו, בהחלט אינן חברות, אבל אל מול נבואה עתיקה שנחשפת בפניהן, עליהן לשמור אחת על השנייה כדי לשלוט בכוחות המדהימים שהתעורר בתוכן.

עולם מקביל ומדהים נפרש בפנינו בהדרגה, ובו מתנגשים חלומות נעורים, הורים מנותקים, בריונות, נקמה ואהבה בכוחות מסוכנים ובקסם עתיק.

מבחינתי מדובר בספר מצויין. מה שגם הוא חלק מטרילוגיה (השניים שאחריו הם האש והמפתח.)

הדמויות הראשיות עגולות, מעניינות, ולכל אחת מהן אפשר להתחבר דרך סוד משלה. כיף היה לי להיכנס לעולמן של הבנות. ואולי זו יכולה להיות נקודת חולשה לבנים שיקראו את הספר ויתקלו בכל כך הרבה איזכורים לחזיות, ועשויים להירתע מעט כי מלבד כמה דמויות של בנים, אין אף דמות של בן שהבנים יכולים להתחבר אליו (אם אתם מחפשים אחד כזה, לכו להארי פוטר, פרסי ג'קסון, או חס וחלילה, ג'ייק דג'ונס הנוראי של שומרי ההיסטוריה.)

לספר יש ניחוח של מדע בדיוני והוא משתמש במדע בדיוני במידה נכונה. זה לא כמו שהמדע הבדיוני התנתק ונעלם לו ב"שומרי ההיסטוריה", כאן מדע הבדיוני מבוסס על עלילה שנבנית מראש. אולי העובדה שמדובר בשני סופרים שבדיים עוזרים לי להתחבר יותר לספר. וכבר יצא לי להיתקל באנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום שכתבו שניהם את הספר "שני חיילים" (אגב, ספר מומלץ.) שניהם שבדיים. במקרה הזה מדובר בסופר וסופרת שכתבו יחד ספר לבני נוער. או במקרה הזה, בנות נוער שכן הספר מתמקד באהבה ובבנות קצת יותר.

העלילה מהודקת מאוד, אין חורים, הכל מוסבר כמו שצריך, ומה שלא מוסבר נשאר לספרים הבאים בתור. זה לא כמו שאמרו לי: "זה לא הספרים המטופשים עם הסוף המטופשים שלהם".

השאלה האם הספר מקורי או לא עונה על עצמה כבר מההתחלה- הספר אינו מקורי. כבר נכתבו המון ספרים על מכשפות, וכבר התעסקו במכשפות צעירות (סברינה המכשפה הצעירה, לדוגמה.)

חייב לומר, שלפעמים השפה הייתה גבוהה (כך למשל נתקלתי במילה מסתופף- מילה שאינה שגורה בפי רוב בשגרת היום היום, ולשמחתי היה לי משהו חדש ללמוד.)

ונחזור רגע לדמויות הראשיות (כלומר, הבנות) – מה שאהבתי בהן זה שהן דמויות חזקות, עגולות, ואפשר להזדהות איתן. הן לא שטחיות ולא מטומטמות, ויש להן רגשות כל הזמן שמתחלפים כיאה לגיל ההתבגרות. לצערי, הדמויות המשניות בספר (ויש לא מעט מהן) לא בדיוק תרמו לגילוי מרעיש נוסף על הדמויות הראשיות. יש לא מעט דמויות מבוגרות שאינן תורמות יותר מדי (כך, למשל, ניקולאוס השרת המוזר של בית הספר, היה אמור להיות משמעותי לעלילה אך מלבד לנדב את דירתו לששת הבנות, אינו באמת משמעותי מלבד חלק מסויים בסוף.)

לצערי, גם הדמויות הצעירות בסיפור אינן תורמות יותר מדי.

שורה תחתונה, אם אתם מחסידי YOUNG ADULTS ואם אתם מחסידי מדע הבדיוני, לכו ותקראו את הספר הזה. הוא מושלם. רק דבר אחד נעדר מהספר הזה: הומור. קשה לקרוא אותו בצורה קלילה לדעתי.

4 בסולם ניר

להשיג בחנויות הספרים (בדיוק יש מבצע 80% על הספר השני בצומת ספרים)

אדון הטלקינזיס/ עידו קונחן ביקורת ספר

אדון הטלקינזיס / עידו קונחן – ביקורת מאת ניר בן סימון

500 עמודים

2015

הוצאת אוריון – איפאבליש

פנטזיה לבני נוער

גילוי נאות: את הספר קיבלתי לסקירה במסגרת קבוצה סודית.

אז זהו, סיימתי לקרוא ספר שלא השתגעתי עליו. אז לפני שנגיע לביקורת, אספר בקצרה על מה הספר. הספר מספר את הסיפור של איידן, נער נורמלי וממוצע, שהדבר החשוב ביותר שצריך לציין לגביו הוא זה שהוא נער מאומץ. יום אחד הוא נתקל בנער ש"מרגל" אחריו ומציל אותו ממצב מסובך. מכאן והלאה העלילה מסתבכת כשאיידן מכיר לראשונה עולם חדש – עולם בו הטלקינזיס והטלפתיה הם חלק גדול מהזהות שלו. ויותר מכך, הגורל סידר לו גם אויב. אמרפל, שמו.

הלאה.

לדעתי, וחשוב להדגיש – לדעתי, הסיפור קצת מחורר לטעמי. לפעמים יש דברים מעניינים, ואהבתי את מערכת היחסים המיוחדת של איידן עם הוריו המאמצים, אבל הסיפור, כאמור, מלא חורים, והמון דברים לא נסגרים בסוף.

הדמות הראשית דווקא חביבה. מה שלא חביב זו העובדה שרוב הדמויות המשניות מאוד שטחיות, או שהן מתוארות במשפט אחד, או שהסופר דוחף דמויות משנה ושוכח מהם אחר כך (ככה, למשל, את ליאם הביאו לפסקה או שתיים, ואחר כך הוא נעלם יחד עם חבריו ולא מוזכרים יותר.)

אמפרל עצמו אמור להיות האנטגוניסט המוביל של הספר, אך הדמות עצמה בכלל לא מופיעה בכל הספר הראשון, מה שמרמז על העובדה שעידו קונחן תכנן לכתוב טרילוגיה או סדרה ולמעשה השאיר את הספר עם קצוות פתוחים.

ה"קרב" הסופי של הספר הוא לא יותר ממגוחך, והוא מנוהל בין איידן, חבריו, והזקן המשוגע- אחת הדמויות המבוגרות. בקלות היה אפשר לחשוב שאותו זקן הוא האנטגוניסט אבל תפקיד זה ניתן לאותו אמרפל.

המבוגרים שסובבים את העולם של איידן בפנימייה של הטלהסקול (כלומר, בית ספר לטלפתיה.) מתנהגים כמו חברים של הנערים ופחות כמו מורים. כך למשל, שר הצבא של העולם שאיידן לומד בו הוא ממש כמו 'חבר' של איידן וכך גם אביו של שר הצבא שמתפקד בתור נשיא הכפר – חבר של ממש ומנהלים עם איידן דיונים ארוכים שלא הייתי כותב אפילו.

התעלומה העיקרית – דיאנה – לא נפתרת בספר הזה. גם ה'ניסיון' של ליצור סיפור אהבה ביניהם לא בדיוק מוצלח. כל הספר הם רחוקים זה מזה אבל בכל זאת איידן מרגיש אליה משהו. הסיפור הזה לא טופל בצורה טובה.

הספר זקוק, לפי דעתי, לעוד קצת עריכה. כך למשל המשפט הראשון בספר נפתח בצעקה של אחת הדמויות. העניין הוא ששכחו שם גרשיים וכך יצא שהמשפט הראשון נראה כך: צאו לקרב, אני אחריכם" (משפט אילוסטרציה). בעוד כמה מקומות בספר צריך לנקד, לפסק, ועוד כל מיני. לא משהו רציני אבל עוד קצת עבודת עריכה יכולה רק לשפר אותו.

הייתי שמח לקבל אפילוג אחרי הסוף הזה אבל נראה שהסופר העדיף לסיים את הספר בסוף פתוח ולא בדיוק "אפוי"..... לא אהבתי את הנקודה הזו.

הספר עם קצת עבודת עריכה והוספת אפילוג, אם כך, יכול להיות ספר לנוער נהדר, אבל אני מרגיש שהספר הזה לא מוכן ולא קריא. מצד שני, היו דברים שאהבתי כמו העולם הפנימי של איידן בפנימייה. אם כי חצי מהספר התעסקו בעיקר בהגעה של איידן לפנימייה מה שגזל זמן רב מאוד להיכרות עם העולם הפנימי.

לסיכום- 2 וחצי מתוך 5. עם קצת עבודת עריכה, אפילוג, עיגול דמויות, ולא להשאיר את הסוף לא סגור היה יכול להועיל לספר הזה.

לרכישת הספר מאינדיבוק 

The Bible Boys/ Dan Skinner ביקורת ספר

The Bible Boys

By Dan Skinner

125 עמודים בגירסת דיגיטל. אצלי זה היה יותר כי הכתב גדול יותר.

בביקורת משולבות ציטוטים מתוך הספר. ניתן למצוא אותם גם בגודרידרס בחלק של הביקורות למטה למי שסיים לקרוא. הציטוטים לא מהווים ביקורת, אלא חלק מהדברים שעולים מהספר.

"All those millions of stars and planets and it only takes three to make something important. The Sun, the Moon, and the Earth. And here we are. Life."

ספר באנגלית. הראשון. אי. פעם. שסיימתי. ועוד באורך מלא ולא ספרי פינגווין הרכים לצעירים אי שם בתקופת בית הספר כשהכנו בוק רפורט למורה לאנגלית שהייתה מחמיצה פניה בכל פעם שבחרנו ספר פופולרי באותה התקופה כי יש על זה סרט ואפשר לראות את הסרט.

הספר משתייך לז'אנר הm/m – כלומר, Male/male. כלומר, אהבת גברים. כלומר, מכאן והלאה הביקורת תשתמש במילה המקובלת- הומואים.

את הספר קיבלתי בהמלצת ידידה ואני מודה לה עד עצם היום הזה. קלעה לי בדיוק לכליות, לכבד, למוח, למיצי הקיבה, וכל איבר אחר שתחשבו עליו שהוא מספיק דוחה- היא קלעה. ועוד איך.

הספר מספר בגוף שני את הסיפור של מאט, צעיר בן 18 שהוא מאוד... מבורך. אבל הוא גדל בסביבה קצת אחרת. הסביבה הזו אוסרת עליו להיות עם דלת בחדר שלו. הסביבה הזו אוסרת עליו להתקלח ולהסתכל למטה.

”They’d told him many times that part of his body was dirty and a source of
sin. He wasn’t even supposed to look at it when he bathed."

הסביבה הזו אוסרת על בנות באופן כללי. הסביבה הזו היא הכנסייה הפונדמנטליסטית הקיצונית. בכנסייה כולם עושים מה שכולם עושים. כולם מסתפרים. אף אחד לא מתלבש בצורה מופקרת. כולם נפגשים לפגישות המשעממות של בני התנ"ך.

מלבד מאט (המכונה גם מת'יו). מאט הוא מתבגר בודד שאך זה מתחיל לגלות את הזהות שלו. ליתר דיוק, זהות מינית. הוא עובר מסע לגילוי עצמי ומגיע למקומות שהוא לא חלם שהוא יגיע אליהם.

עד פה התקציר. והוא כתוב בצורה כזו שאין בו אף ספוילר אחד לרפואה. טוב, חוץ מהספוילר הזה שהוא מבורך. ולמה זה חשוב כל כך? תקראו בעצמכם. זה נתון שמשום מה מדגישים אותו לצורך החלק הראשון של הספר.

אחרי שעברנו את החלק הראשון, מגיע מאט בהזמנתו של אחד מהבנים ממועדון של "בני התנ"ך" שמזמין אותו לחווה. שמו הוא כיילב (אפשר גם קיילב. למען האמת התרגום המדוייק לCaleb קצת שנוי במחלוקת מבחינתי.) והוא מצטייר כנער חווה פשוט. כמובן שמאט שלנו מהר מאוד נמשך אליו. "בני התנ"ך" משמשים כרקע דתי לבעיות שעולות בין היחסים הבלתי אפשריים של מאט וכיילב, אבל מהר מאוד מתברר שלכיילב ולמאט יש הבדלים גדולים מאוד בצורת מחשבה וגם בצורת התנהגות.

"He’d been raised in the church. But it was different than other people’s churches. Theirs were churches they went to only on the weekends. His church invaded his daily existence."

דעה אישית: כמו שכבר הצהרתי בתחילת הביקורת, הספר קרע לי את כל האיברים המלוכלכים והדוחים שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. ומכיוון שמדובר בספר לא אירוטי, הוא גם הצית המון דמיון במוח. והספר הזה לא אירוטי אבל מרגש מאוד בצורה של איך שמאט וכיילב נפגשים ומערכת היחסים ביניהם מתפתחת. מודה ומודה- חיכיתי בצורה מטורפת לרגע מסויים בספר, וכשקיבלתי אותו- קיבלתי סיפוק. רמז: טרקטור. ולא אוסיף יותר.

על הסוף המאוד חפוז (12 עמודים, אחרי שכל פרק כמעט היה 30 עמודים....) אני יכול להגיד רק שמזל שזה הסתיים כך ולא נגמר בסוף אכזרי כיאה לכנסייה שמצטיירת כנציגת הרשע של הספר הזה. ובצדק. איזה מין מקום הוא כזה שההורים מנוטרלים מחשבתית ומתמסרים לדברים שנאמרים מהתנ"ך (כך, לדוגמה, יש פסקאות ארוכות שמדברות על תיבת נוח במהלך אחד הפרקים. ומה שעולה מהדברים הם דברים די אכזריים ופסימיים, אפשר לומר אפילו נטולי תקווה ורצון לחיות.)

לפעמים עדיף להשתחרר ולהגיע למקום אחר. חבל שהספר לא טיפל בזה ובחר להזדרז ולהסתיים במקום שהוא הסתיים בו ולא להרחיב מעט על המאבק המרכזי- מאט מול מערכת החינוך (להלן: הכנסייה.)

באשר לדמויות משניות, אלו מופיעות מעט מאוד, וכשהן מופיעות, זה כדי לשרת את הכנסייה והעמדה הדתית והמטיפה שלה. דמות מבוגרת אחת נראית כי היא אינה קשורה בצורה מאוד אדוקה לכנסייה (במקרה הזה, אביו של כיילב. וגם מוסבר שם מדוע כיילב הצטרף לכנסייה הזו.) כאשר הספר מגיע לדמויות משניות, הן שטחיות, לא חשובות כמעט, לא קיימות כמעט,  ונראה שזה ספר כמעט סולו כולו על שתי דמויות עיקריות. למי שמורגל לספרים עמוסי דמויות- כנראה זה יהיה חיסרון עצום שפתאום הספר מתרכז בשתי דמויות נטו. כל השאר הן תפאורה, רקע, חסרות עלילה משלהן, מגוחכות. אפילו הופכים את אחת הדמויות לחפץ שמשתמשים בה ואחר כך זורקים.

בעניין קלות הקריאה, אודה ומודה – אני לא כזה גאון באנגלית. מכיוון שאני כבד שמיעה מלידה (ונכה, ועוד כמה דברים, תודה ששאלתם.) מגיל צעיר כבר היה לי חשוב ללמוד וללמד את עצמי אנגלית. כיום, אני מתגורר במעון נכים ויש שם מתנדבים מחו"ל שמגיעים כל הזמן אז למידת השפה הייתה מועילה מאוד כדי לתקשר איתם באנגלית. על רוב המילים הקשות לא התעכבתי יותר מדי (או שלמדתי מה הפירוש דרך ההקשר או שהלכתי למורפיקס.) ועל הרבה משפטים בעלי משמעויות כנראה דילגתי בדרך. אבל את העיקר- מערכת היחסים של מאט וכיילב – לא דילגתי.

וגם זה שהוא מבורך, אמרנו כבר?

4 מתוך 5 בסולם ניר
לרכישה דרך אמאזון

שומרי ההיסטוריה- ראשית הסערה/ דמיאן דיבן - ביקורת ספר

שומרי ההיסטוריה- ראשית הסערה – דמיאן דיבן

The History Keepers- the storm begins 1#

By Damien Dibben

307 עמ' כולל תודות

הוצאה: מודן

מדע בדיוני לנוער

נכתב במקור ב12/10 והושלם ב7/12

על הכריכה נכתב: "רד מהבמה, הארי פוטר. הגיע זמנו של ג'ייק דג'ונס לתפוס את מרכז הבמה".

ואני אומר- הגיע הזמן להפסיק לכתוב סופרלטיבים מעצבנים כאלה על כריכת הספר. הארי פוטר היה אחד ויחיד, ויהיה תמיד חלק מהתרבות הישראלית/אמריקאית/בריטית גם אם ספריו הסתיימו מזמן.

על מה הספר: ג'ייק דג'ונס, נער בן 14, נפרד מהוריו. ארבעה ימים לאחר מכן הם נעלמים ואחר כך הוא בעצמו נחטף. לאט לאט ג'ייק מגלה כי הוריו הם סוכני היסטוריה וכי יש לו בעצמו את ה'עוז' המיוחד שעוזר לו לטייל בהיסטוריה ולמצוא את הוריו הנעדרים.

הספר למעשה פותח סדרה. בעברית יצאו שניים עד כה- 'סירקוס מקסימוס' ו'ספינת לילה אל סין'. לא ברור לי בשלב הזה אם מדובר בטרילוגיה או בסדרה. אני אניח שמדובר בסדרה.

דעה:

הספר הזה הוא רמה נמוכה ביחסית למה שקראתי בז'אנר המד"ב לנוער ואפרט תיכף למה.

הפתיחה: הספר נפתח בצורה מסורבלת למדי- מתוארת סצנת החטיפה ורק אחר כך מתוארת סצנה הפגישה האחרונה של ג'ייק והוריו. לדעתי, היה צריך לתאר בדיוק הפוך את הסדר- קודם אידיליה משפחתית שמרגישים באוויר שמשהו עומד להשתבש ורק אז המתח עולה לשיאו כאשר הדבר ההגיוני ביותר היה להציג את הדמויות לאט לאט. במקום זה הסופר בחר לזרוק אותנו בלי יותר מדי הקדמות ורק אחר כך בשלב מסויים להתחיל להסביר את כל העלילה.

הדמויות: ג'ייק דג'ונס כדמות ראשית בן 14 ממלא את תפקידו נאמנה- בן נוער מעצבן. למה מעצבן? הוא נער מושלם מדי. הוא נאמן לכולם. הוא לא התעצבן על אף אחד בספר. הוא הולך אחרי מה שאומרים לו המבוגרים. כדמות, הדמות שלו די נגררת אחרי כולם. אומרים לו לעשות X והוא עושה את זה.

כמובן, יש סיפור אהבה בינו לבין טופז, הנערה היחידה בספר. שאר הדמויות הנשיות בספר הן מבוגרות ולא תמיד ברור לי למה הן תורמות לעלילה (דודתו של ג'ייק, לדוגמה. היו חלקים נרחבים איתה ועם דמות נוספת בספר שהספקתי לשכוח.)

האקשן וההרפתקה שמלווים את הספר הראשון בסדרה הוא סתמי יחסית לספר ראשון בסדרה. לקראת הסוף יש המון השתלשלות אירועים. אבל זה כמו לסתום חור אמבטיה בפקק קטן מדי עליו- כל המים נשאבים פנימה למרות שרוצים שהמים יישארו במקום.

בסופו של דבר, הרבה דמויות בספר היו מיותרות לטעמי. או שהן היו מועילות רק לאפיזודה אחת ואחר כך הפכו לסתמיות.

ג'ייק דג'ונס, כפי שמצהיר הכריכה, הוא הארי פוטר הבא. מעניין, כי אני לא שמעתי על הספר הזה עד שנתקלתי בו במקרה על דוכן, במבצע 50% על הספר השני. וזה אומר הרבה על יחסי הציבור של הספר הזה.

2 מתוך 5 בסולם ניר.

האם אחזור לקרוא את ספרי ההמשך? בהחלט לא. אחד הספיק לי ויש לי המון ספרים במלאי כך שהסדרה הזו יכולה להישכח מצידי. דבר אחד טוב שיצא לי מהספר הזה הוא הביקורת הזו שאפשרה לי לכתוב את דעתי על הספר הזה, שהוא לדעתי, ספר ברמה נמוכה במיוחד.

לרכישת הספר: צומת ספרים

מעשה בעכבר פחדן ואישה עוד יותר פחדנית - סיפור קצר.

מעשה בעכבר פחדן ואישה עוד יותר פחדנית/ ניר בן סימון

"אוגי, עלייך להישמר מכל משמר." אמרה אמא עכברה, בעודה מרחרחת את האוויר.
אוגי לא הבין. "אבל אמא, אני רעב וכבר שלוש לפנות בוקר." הודיע לה.
"אוגי, אתה עוד קטן, אבל העולם של העכברים מסוכן מאוד." הבהירה אמו בשלווה אך בקול תקיף ללא ויכוחים. אבא עכבר לא אמר דבר אלא רק צייץ באישור על מה שאשתו היקרה אמרה. 
"בסדר. אני איזהר." אמר אוגי – ולא התכוון לזה. בכלל ובכלל לא.

***
קולות ההתרוצצות של רגלי העכבר הטריפו אותה. היא לא יכלה לשאת בכך שהיא שומעת אותם ולא יכלה לעשות דבר. מצד שני, היא נגעלה מכל דבר החל מג'וקים, מקקים וכלה בחרקים דוחים. אפילו יתושים לא סבלה ושלחה ידה בכל הזדמנות לחסל אותם. אם הייתה מוצאת מקק או דבר דוחה מה, הייתה קוראת לבנה ומשתמשת בו כמחסל החרקים הראשי.
אכן, אישה נורמלית. ללא ספק.

ערב אחד גמלה בה החלטה: היא תציב מלכודות בכל הבית ויהי מה. העכברים חייבים להסתלק מעולמה ולא משנה לה שהיא פוגעת ביצורים קטנים ובלתי מזיקים. כן, זה מה שהיא חשבה. הם בלתי מזיקים, אבל הם בהחלט לא רצויים אצלה בבית.

***
ראשונה להיתפס הייתה אמא עכברה. היא צייצה בייאוש ובחוסר אונים בתדר גבוה יותר ממה שבני אדם יכלו לשמוע. הרי ידוע כי עכברים ניחנו ביכולת לתקשר ביניהם בלי שהציוצים יגיעו לאוזני אדם כלשהו. היא צייצה וייבבה: "נתפסתי! יש כאן מלכודות! תיזהרו!" צייצה. אבא עכבר הביט בה מבעד לחור המטבח ולא יכל לעשות דבר.
"אוגי, תראה, הנה אמא שלך נתפסה. אתה לא יכול לצאת מהחור הזה בכלל!" פקד האב הצעיר על בנו הצעיר עוד יותר. ובנו הצעיר – לא הקשיב גם לאזהרה זו.

כאשר האישה מצאה את אמא עכברה דבוקה למלכודת – היא לא חשבה פעמיים, דפקה צעקה או שניים, ואז עברה לצרחה שעברה מזמן את טון האוקטבות הגבוהות באופרה, ואז עברה לצרחה על קולית, ככל שיכלה אישה כלשהי לצרוח. כשנרגעה, חככה בדעתה מה לעשות בדבר העכבר שלכדה (מבלי לדעת, כמובן, כי לכדה אמא עכברה עם משפחה...) ואז החליטה – היא תעזוב את העכברה בשקט. אולי תזמין מדביר שתפקידו להיפטר מכל המזיקים בבית.
ואז היא חככה בדעתה בשנית. זה הרבה כסף לשלם לו ובכלל, תפסה אחד, מה עוד יכול לקרות?

בלילה השני נתפס אבא עכבר כשהוא קפץ קפיצת בנג'י אמיצה מעל הכיור אל השולחן אך עכברים לא עפים, הם דואים וצונחים כלבנת בטון על הרצפה. מלכודת היא מה שהדביקה אותו וריככה את קפיצתו. "נתפסתי!" צייץ בקול שרק עכברים שומעים. "אוי ואבוי לי!" אמרה אמא עכברה. "טוב מאוד. אני צעיר בהרבה מכם ואני זריז ואני הרבה יותר קטן מכם. אני אצליח לשרוד בלעדיכם!" הודיע העכבר הצעיר בציוץ לזוג הוריו. אלו צייצו חזרה בייאוש שלא יעיז.
העכבר הצעיר ניצל את שעת הכושר כשהאישה (ובנה) שכבו לישון באותו הלילה – וקפץ קפיצת בנג'י אמיצה. אפו התרסק בשולחן והוא נפל בקול קרקוש חזק אל הרצפה. אחר כך מרוב בלבול - העכבר הצעיר נתקל עם אפו במלכודת ונתפס!

***
באותו הבוקר האישה פיהקה פעם, פעמיים, ובהתה בקומקום המרשרש. היא גירדה פעם או פעמים ושפשפה עיניה פעם או פעמיים. הנה, היא רואה משהו לא נורמלי. "מה זה?" שאלה בתמהון. התקרבה עם עיניה ועם משקפיה – ונתקלה בעכבר עם אף לכוד במלכודת!
עוד צרחה, עוד צעקה, עוד טון שעבר מזמן את מהירות על הקול- הרימה רגליה ועפה מהמטבח. את הקומקום שכחה על השיש – חם ולוהט, כמו שרק אהבה.

ומה על האמא, האב, והצעירון התמים אך האמיץ שלנו? לא נדע זאת לעולם כי גם העכבר וגם האישה היו פחדנים מדי מכדי להתמודד עם המציאות הנכונה.

-סוף -