אהבתך היא לנצח- ביקורת ספר

אהבתך היא לנצח
שרית שמיר
2015
67 עמודים
הוצאת עצמית 
ניתן להשיג דרך אינדיבוק או דרך הסופרת (תיוג שלה בסוף הביקורת)
גילוי נאות: את הספר קיבלתי ממנה אישית מכיוון ששרית עובדת אצלנו במעון הנכים.
עוד גילוי נאות: שרית היא אישה מקסימה. הנה, אמרתי את זה.

אז קודם כל, חוויה אישית, מהמקום שבו אני נמצא בשלבים שלפני מבחן המחצית של המכללה שאני לומד בו, אנחנו לומדים כל כך הרבה דברים מעניינים. ובהם למדנו בקורס ארגון ומידע; מיון דבר מדהים - יש כל כך הרבה ביוגרפיות שמוציאים מדי שנה. רוב הביוגרפיות שיוצאים הם של חיילים שנהרגו לפני גיל 22, לפני שרכשו מקצוע. לממיין הטיפוסי יש שתי אפשרויות: האחת, למיין לפי מקצוע. השנייה למיין לפי גברים ונשים. והשלישית לא רלוונטית (פשוט כי לא למדנו אותה בכיתה.)
כשאבוא למיין את הספר הזה, השאלה שתעמוד בפניי היא – איך ממיינים אותו אם אביה של שרית היה נהג מונית, והוא מריח ונראה כמו אוטוביוגרפיה? בזה ועוד דברים עוסקים אנחנו הממיינים, כספרנים שמאחורי הקלעים, והרבה מזה אינכם יודעים כי פשוט לא אכפת לכם. אתם באים, מבקשים ספר, מקבלים הצעות מאיתנו וחלאס. אינכם יודעים על הדרמות המתחוללות מאחורי הקלעים – איך ממיינים ספר שהוא על נהג מונית? ואיך בכלל לוקחים אדם פרטי שלא מכירים – והופכים אותו לפריט בספרייה, ותוך כדי הביוגרפיה האישית מאבדת מערכה?
בדרך כלל, אדם כותב על עצמו פרטים ביוגרפיים ומגזים עם פרטים כאלה ואחרים. שרית שמיר היא לא כזו. היא מציירת את אבא שלה בצורה שהיא ומשפחתה זוכרת אותו – ואינה חוסכת גם את הפרטים העצובים של היותו מכור.
ובעצם, מי לא מכור בעולם הזה לאיזשהו "נזק"? רק היום במקום העבודה (להלן- תעסוקה) דיברנו על עישון בשבת. אני הערתי שכל אחד יש לו נזק פרטי משלו. במקרה של שרית שמיר, הנזק שלה מתבטא בכתיבה מדהימה, הנזק שלי מתבטא בשתיית קולה בהגזמה (ובאוכל זבל), הנזק של חצי ממשפחתי היא לעשן כמו קטר, ונזקים כאלה ואחרים מגיעים לכל אחד ואחד.

אודה ואתוודה, שירה היא רחוקה ממני כשנות אור. מודה. אבל כשזה מגיע לכתיבה ספר כזה, שהוא בין פרוזה לבין אוטוביוגרפיה, שרית לא כותבת רק כדי לפרק את העצב שלה. היא משתפת את בני משפחתה לתוך היצירה הזו. צחקתי לא מעט מפרטים אינטימיים שהיו אמורים להיות רק של שרית ומשפחתה, ובסופו של דבר הם נחשפו במלוא הדרם. שלא לומר, במלוא העירום האנושי.

אז, אחרי ההקדמה (הארוכה מדי....) של הביקורת, על מה הספר בעצם. הספר הוא בעיקרון אוסף של קטעים ששרית כתבה, ואליה מצטרפים בני משפחתה, ויחדיו הם כותבים על אביה של שרית שנפטר. כזו הוא דרכו של העולם לומר – נגמר לכם הזמן עם בני משפחתכם, עכשיו תתמודדו עם זה.

לא קל להיזכר בפרטים כאלה, ובוודאי לא קל לי, כבן שכול, להיזכר באמא שלי שנפטרה כמעט לפני 12 שנה (זה יהיה ב9.2, אגב, למתעניינים.) לא קל לי גם כנכד שכול שקבר את סבו אך לא מזמן (כמעט שנה, הוא נפטר ב20 במאי אשתקד), ולא קל לי גם לזכור את הסבא השני שלי, עליו השלום, שנפטר כשהייתי בן שש, ולמעשה, אין לי זכרון ממשי ממנו.
ולמעשה, בזה עוסק הספר בדיוק- שימור זכרונות. גם אנחנו הכנו אלבום תמונות ומכתבים על סבא שלי שנפטר בגיל 86 משחמת הכבד. זו הדרך שלנו להגיד להתראות לאדם שהיה מאוד מכובד ומאוד יקר לכולנו.

אבל הזמן לא רחמני. מה קורה כשאדם חוטף התקף לב ו..... אין זמן אפילו להיפרד? אפילו לא בבית החולים הקר והמנוכר? אפילו לא להגיד תודה על הזמן שהיה שלנו ועכשיו הוא של אלוהים? אבל שרית שמיר אינה מתמרמרת. נהפוך הוא, שרית עושה את הדבר המופלא ביותר: היא זוכרת אותו בחיוך.
כך למשל:
תמיד שמחתי לראות את “אבא’לה” על צג הנייד, תמיד אף עניתי לו בהתרגשות רבה. וגם הפעם. “זה לא אבא”, היא השיבה, “שתבוא המשפחה.” ברכב בדרך אל אבא כבר כיביתי את הרדיו אל דממה. עשרים דקות אחרי כן כבר ידעתי: אבא הלך אל העולם האחר.

רק כדי לסוכך את אוזניכם: בארצות הברית מקובל להתקשר בטלפון ולהודיע על מות בן משפחה. אצלנו ישלחו קצינים, רב סרן, ואפילו את הרמטכ"ל, אם צריך, כדי לבשר לבני המשפחה. כי אצלנו מבינים את ערך החיים. אצלנו מקדשים את ערך החיים. אצלנו האנושיות והחום הישראלי מתגברת לפעמים על החוצפה הישראלית.

הספר הוא לא עלילתי. הספר הוא גם לא שירה. הספר הוא גם לא יומן. הספר מורכב מקטעים שונים שמרכיבים פאזל משפחתי, כזו שחלק ממנו לעולם לא יושלם כי הוא כבר איננו.
לאורך כל 67 העמודים שלו, הספר עומד בגאווה, מציג את המשפחה כמו מי שהיא. ומזכירה לנו כל הזמן לנצל את הזמן עם אלו שנותרו (סבתא שלי למשל כבר בת 81. הסבתא השנייה כבר בת 76. אלה גילאים מבוגרים למדי.)

ולפעמים, צריך גם לנצל את הזמן עם אלה שהיו לנו כאן לזמן שאול. אמא שלי נפטרה בגיל 40 ולא זכיתי לסיים אפילו את גיל ההתבגרות בצלה. והיום, 12 שנה אחר כך, אני כבר לא זוכר אותה. אז טוב שיש ביוגרפיות שמוציאים מדי שנה.
גם אם אין להם מקצוע. גם אם לאלה שמקבלים ביוגרפיות אין הרבה מה לספר. גם אם לאלה שיש מה לספר. גם אם..... ושאלת איך ממיינים ספר כזה עומדת בעינה. פשוט כי זה לא ספר ביוגרפי של אדם זר. זה ספר ביוגרפי של מישהי שאני מכיר. במקרה הזה קשה לי לעמוד ולומר שהספר נפלא ומקסים. הספר מספר על מישהו מת, ונראה לי קצת לא במקום לכתוב את זה.

רציתי רק לזרוק משפט על העטיפה של הספר- כחול, משרה עליי איזשהי אווירה רגועה. כמו צבע השמיים. כמו איפה שאבא של שרית נמצא. כמו איפה שאמא שלי נמצאת. כמו איפה שסבא שלי נמצא. כמו איפה שכמעט כל בן אדם במשפחה נורמלית שאינו חלק מהפאזל יותר נמצא.

אז במקום זה, את ה20 שקלים (או 40, אם בא לכם מודפס) אני מציע להשקיע בספר הקצר הזה. אני מציע לכם לשקוע לרגע בעולם של משפחה נורמלית, שיום אחד המשפחה הנורמלית הזו תגיע גם אליכם. כזו שאין לה חלק מושלם כי הוא איננו יותר.

בניגוד ליתר הביקורות שלי, לא אסיים בדירוג כוכבים כי באמת, ספר אוטוביוגרפי שכזה אי אפשר למדוד בכוכבים. אפשר למדוד אותו לפי המחשבה הרבה שהשקעתי בו. ובביקורת הזו בכלל.

ניתן למצוא את הספר באינדיבוק ודרך הסופרת Sarit Shamir

ניר בן סימון/ Nir de la noche.