מעשה בעכבר פחדן ואישה עוד יותר פחדנית/ ניר בן סימון
"אוגי, עלייך להישמר מכל משמר." אמרה אמא עכברה, בעודה מרחרחת את האוויר.
אוגי לא הבין. "אבל אמא, אני רעב וכבר שלוש לפנות בוקר." הודיע לה.
"אוגי, אתה עוד קטן, אבל העולם של העכברים מסוכן מאוד." הבהירה אמו בשלווה אך בקול תקיף ללא ויכוחים. אבא עכבר לא אמר דבר אלא רק צייץ באישור על מה שאשתו היקרה אמרה.
"בסדר. אני איזהר." אמר אוגי – ולא התכוון לזה. בכלל ובכלל לא.
אוגי לא הבין. "אבל אמא, אני רעב וכבר שלוש לפנות בוקר." הודיע לה.
"אוגי, אתה עוד קטן, אבל העולם של העכברים מסוכן מאוד." הבהירה אמו בשלווה אך בקול תקיף ללא ויכוחים. אבא עכבר לא אמר דבר אלא רק צייץ באישור על מה שאשתו היקרה אמרה.
"בסדר. אני איזהר." אמר אוגי – ולא התכוון לזה. בכלל ובכלל לא.
***
קולות ההתרוצצות של רגלי העכבר הטריפו אותה. היא לא יכלה לשאת בכך שהיא שומעת אותם ולא יכלה לעשות דבר. מצד שני, היא נגעלה מכל דבר החל מג'וקים, מקקים וכלה בחרקים דוחים. אפילו יתושים לא סבלה ושלחה ידה בכל הזדמנות לחסל אותם. אם הייתה מוצאת מקק או דבר דוחה מה, הייתה קוראת לבנה ומשתמשת בו כמחסל החרקים הראשי.
אכן, אישה נורמלית. ללא ספק.
קולות ההתרוצצות של רגלי העכבר הטריפו אותה. היא לא יכלה לשאת בכך שהיא שומעת אותם ולא יכלה לעשות דבר. מצד שני, היא נגעלה מכל דבר החל מג'וקים, מקקים וכלה בחרקים דוחים. אפילו יתושים לא סבלה ושלחה ידה בכל הזדמנות לחסל אותם. אם הייתה מוצאת מקק או דבר דוחה מה, הייתה קוראת לבנה ומשתמשת בו כמחסל החרקים הראשי.
אכן, אישה נורמלית. ללא ספק.
ערב אחד גמלה בה החלטה: היא תציב מלכודות בכל הבית ויהי מה. העכברים חייבים להסתלק מעולמה ולא משנה לה שהיא פוגעת ביצורים קטנים ובלתי מזיקים. כן, זה מה שהיא חשבה. הם בלתי מזיקים, אבל הם בהחלט לא רצויים אצלה בבית.
***
ראשונה להיתפס הייתה אמא עכברה. היא צייצה בייאוש ובחוסר אונים בתדר גבוה יותר ממה שבני אדם יכלו לשמוע. הרי ידוע כי עכברים ניחנו ביכולת לתקשר ביניהם בלי שהציוצים יגיעו לאוזני אדם כלשהו. היא צייצה וייבבה: "נתפסתי! יש כאן מלכודות! תיזהרו!" צייצה. אבא עכבר הביט בה מבעד לחור המטבח ולא יכל לעשות דבר.
"אוגי, תראה, הנה אמא שלך נתפסה. אתה לא יכול לצאת מהחור הזה בכלל!" פקד האב הצעיר על בנו הצעיר עוד יותר. ובנו הצעיר – לא הקשיב גם לאזהרה זו.
ראשונה להיתפס הייתה אמא עכברה. היא צייצה בייאוש ובחוסר אונים בתדר גבוה יותר ממה שבני אדם יכלו לשמוע. הרי ידוע כי עכברים ניחנו ביכולת לתקשר ביניהם בלי שהציוצים יגיעו לאוזני אדם כלשהו. היא צייצה וייבבה: "נתפסתי! יש כאן מלכודות! תיזהרו!" צייצה. אבא עכבר הביט בה מבעד לחור המטבח ולא יכל לעשות דבר.
"אוגי, תראה, הנה אמא שלך נתפסה. אתה לא יכול לצאת מהחור הזה בכלל!" פקד האב הצעיר על בנו הצעיר עוד יותר. ובנו הצעיר – לא הקשיב גם לאזהרה זו.
כאשר האישה מצאה את אמא עכברה דבוקה למלכודת – היא לא חשבה פעמיים, דפקה צעקה או שניים, ואז עברה לצרחה שעברה מזמן את טון האוקטבות הגבוהות באופרה, ואז עברה לצרחה על קולית, ככל שיכלה אישה כלשהי לצרוח. כשנרגעה, חככה בדעתה מה לעשות בדבר העכבר שלכדה (מבלי לדעת, כמובן, כי לכדה אמא עכברה עם משפחה...) ואז החליטה – היא תעזוב את העכברה בשקט. אולי תזמין מדביר שתפקידו להיפטר מכל המזיקים בבית.
ואז היא חככה בדעתה בשנית. זה הרבה כסף לשלם לו ובכלל, תפסה אחד, מה עוד יכול לקרות?
ואז היא חככה בדעתה בשנית. זה הרבה כסף לשלם לו ובכלל, תפסה אחד, מה עוד יכול לקרות?
בלילה השני נתפס אבא עכבר כשהוא קפץ קפיצת בנג'י אמיצה מעל הכיור אל השולחן אך עכברים לא עפים, הם דואים וצונחים כלבנת בטון על הרצפה. מלכודת היא מה שהדביקה אותו וריככה את קפיצתו. "נתפסתי!" צייץ בקול שרק עכברים שומעים. "אוי ואבוי לי!" אמרה אמא עכברה. "טוב מאוד. אני צעיר בהרבה מכם ואני זריז ואני הרבה יותר קטן מכם. אני אצליח לשרוד בלעדיכם!" הודיע העכבר הצעיר בציוץ לזוג הוריו. אלו צייצו חזרה בייאוש שלא יעיז.
העכבר הצעיר ניצל את שעת הכושר כשהאישה (ובנה) שכבו לישון באותו הלילה – וקפץ קפיצת בנג'י אמיצה. אפו התרסק בשולחן והוא נפל בקול קרקוש חזק אל הרצפה. אחר כך מרוב בלבול - העכבר הצעיר נתקל עם אפו במלכודת ונתפס!
העכבר הצעיר ניצל את שעת הכושר כשהאישה (ובנה) שכבו לישון באותו הלילה – וקפץ קפיצת בנג'י אמיצה. אפו התרסק בשולחן והוא נפל בקול קרקוש חזק אל הרצפה. אחר כך מרוב בלבול - העכבר הצעיר נתקל עם אפו במלכודת ונתפס!
***
באותו הבוקר האישה פיהקה פעם, פעמיים, ובהתה בקומקום המרשרש. היא גירדה פעם או פעמים ושפשפה עיניה פעם או פעמיים. הנה, היא רואה משהו לא נורמלי. "מה זה?" שאלה בתמהון. התקרבה עם עיניה ועם משקפיה – ונתקלה בעכבר עם אף לכוד במלכודת!
עוד צרחה, עוד צעקה, עוד טון שעבר מזמן את מהירות על הקול- הרימה רגליה ועפה מהמטבח. את הקומקום שכחה על השיש – חם ולוהט, כמו שרק אהבה.
באותו הבוקר האישה פיהקה פעם, פעמיים, ובהתה בקומקום המרשרש. היא גירדה פעם או פעמים ושפשפה עיניה פעם או פעמיים. הנה, היא רואה משהו לא נורמלי. "מה זה?" שאלה בתמהון. התקרבה עם עיניה ועם משקפיה – ונתקלה בעכבר עם אף לכוד במלכודת!
עוד צרחה, עוד צעקה, עוד טון שעבר מזמן את מהירות על הקול- הרימה רגליה ועפה מהמטבח. את הקומקום שכחה על השיש – חם ולוהט, כמו שרק אהבה.
ומה על האמא, האב, והצעירון התמים אך האמיץ שלנו? לא נדע זאת לעולם כי גם העכבר וגם האישה היו פחדנים מדי מכדי להתמודד עם המציאות הנכונה.
-סוף -
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה