אדון הטלקינזיס/ עידו קונחן ביקורת ספר

אדון הטלקינזיס / עידו קונחן – ביקורת מאת ניר בן סימון

500 עמודים

2015

הוצאת אוריון – איפאבליש

פנטזיה לבני נוער

גילוי נאות: את הספר קיבלתי לסקירה במסגרת קבוצה סודית.

אז זהו, סיימתי לקרוא ספר שלא השתגעתי עליו. אז לפני שנגיע לביקורת, אספר בקצרה על מה הספר. הספר מספר את הסיפור של איידן, נער נורמלי וממוצע, שהדבר החשוב ביותר שצריך לציין לגביו הוא זה שהוא נער מאומץ. יום אחד הוא נתקל בנער ש"מרגל" אחריו ומציל אותו ממצב מסובך. מכאן והלאה העלילה מסתבכת כשאיידן מכיר לראשונה עולם חדש – עולם בו הטלקינזיס והטלפתיה הם חלק גדול מהזהות שלו. ויותר מכך, הגורל סידר לו גם אויב. אמרפל, שמו.

הלאה.

לדעתי, וחשוב להדגיש – לדעתי, הסיפור קצת מחורר לטעמי. לפעמים יש דברים מעניינים, ואהבתי את מערכת היחסים המיוחדת של איידן עם הוריו המאמצים, אבל הסיפור, כאמור, מלא חורים, והמון דברים לא נסגרים בסוף.

הדמות הראשית דווקא חביבה. מה שלא חביב זו העובדה שרוב הדמויות המשניות מאוד שטחיות, או שהן מתוארות במשפט אחד, או שהסופר דוחף דמויות משנה ושוכח מהם אחר כך (ככה, למשל, את ליאם הביאו לפסקה או שתיים, ואחר כך הוא נעלם יחד עם חבריו ולא מוזכרים יותר.)

אמפרל עצמו אמור להיות האנטגוניסט המוביל של הספר, אך הדמות עצמה בכלל לא מופיעה בכל הספר הראשון, מה שמרמז על העובדה שעידו קונחן תכנן לכתוב טרילוגיה או סדרה ולמעשה השאיר את הספר עם קצוות פתוחים.

ה"קרב" הסופי של הספר הוא לא יותר ממגוחך, והוא מנוהל בין איידן, חבריו, והזקן המשוגע- אחת הדמויות המבוגרות. בקלות היה אפשר לחשוב שאותו זקן הוא האנטגוניסט אבל תפקיד זה ניתן לאותו אמרפל.

המבוגרים שסובבים את העולם של איידן בפנימייה של הטלהסקול (כלומר, בית ספר לטלפתיה.) מתנהגים כמו חברים של הנערים ופחות כמו מורים. כך למשל, שר הצבא של העולם שאיידן לומד בו הוא ממש כמו 'חבר' של איידן וכך גם אביו של שר הצבא שמתפקד בתור נשיא הכפר – חבר של ממש ומנהלים עם איידן דיונים ארוכים שלא הייתי כותב אפילו.

התעלומה העיקרית – דיאנה – לא נפתרת בספר הזה. גם ה'ניסיון' של ליצור סיפור אהבה ביניהם לא בדיוק מוצלח. כל הספר הם רחוקים זה מזה אבל בכל זאת איידן מרגיש אליה משהו. הסיפור הזה לא טופל בצורה טובה.

הספר זקוק, לפי דעתי, לעוד קצת עריכה. כך למשל המשפט הראשון בספר נפתח בצעקה של אחת הדמויות. העניין הוא ששכחו שם גרשיים וכך יצא שהמשפט הראשון נראה כך: צאו לקרב, אני אחריכם" (משפט אילוסטרציה). בעוד כמה מקומות בספר צריך לנקד, לפסק, ועוד כל מיני. לא משהו רציני אבל עוד קצת עבודת עריכה יכולה רק לשפר אותו.

הייתי שמח לקבל אפילוג אחרי הסוף הזה אבל נראה שהסופר העדיף לסיים את הספר בסוף פתוח ולא בדיוק "אפוי"..... לא אהבתי את הנקודה הזו.

הספר עם קצת עבודת עריכה והוספת אפילוג, אם כך, יכול להיות ספר לנוער נהדר, אבל אני מרגיש שהספר הזה לא מוכן ולא קריא. מצד שני, היו דברים שאהבתי כמו העולם הפנימי של איידן בפנימייה. אם כי חצי מהספר התעסקו בעיקר בהגעה של איידן לפנימייה מה שגזל זמן רב מאוד להיכרות עם העולם הפנימי.

לסיכום- 2 וחצי מתוך 5. עם קצת עבודת עריכה, אפילוג, עיגול דמויות, ולא להשאיר את הסוף לא סגור היה יכול להועיל לספר הזה.

לרכישת הספר מאינדיבוק 

The Bible Boys/ Dan Skinner ביקורת ספר

The Bible Boys

By Dan Skinner

125 עמודים בגירסת דיגיטל. אצלי זה היה יותר כי הכתב גדול יותר.

בביקורת משולבות ציטוטים מתוך הספר. ניתן למצוא אותם גם בגודרידרס בחלק של הביקורות למטה למי שסיים לקרוא. הציטוטים לא מהווים ביקורת, אלא חלק מהדברים שעולים מהספר.

"All those millions of stars and planets and it only takes three to make something important. The Sun, the Moon, and the Earth. And here we are. Life."

ספר באנגלית. הראשון. אי. פעם. שסיימתי. ועוד באורך מלא ולא ספרי פינגווין הרכים לצעירים אי שם בתקופת בית הספר כשהכנו בוק רפורט למורה לאנגלית שהייתה מחמיצה פניה בכל פעם שבחרנו ספר פופולרי באותה התקופה כי יש על זה סרט ואפשר לראות את הסרט.

הספר משתייך לז'אנר הm/m – כלומר, Male/male. כלומר, אהבת גברים. כלומר, מכאן והלאה הביקורת תשתמש במילה המקובלת- הומואים.

את הספר קיבלתי בהמלצת ידידה ואני מודה לה עד עצם היום הזה. קלעה לי בדיוק לכליות, לכבד, למוח, למיצי הקיבה, וכל איבר אחר שתחשבו עליו שהוא מספיק דוחה- היא קלעה. ועוד איך.

הספר מספר בגוף שני את הסיפור של מאט, צעיר בן 18 שהוא מאוד... מבורך. אבל הוא גדל בסביבה קצת אחרת. הסביבה הזו אוסרת עליו להיות עם דלת בחדר שלו. הסביבה הזו אוסרת עליו להתקלח ולהסתכל למטה.

”They’d told him many times that part of his body was dirty and a source of
sin. He wasn’t even supposed to look at it when he bathed."

הסביבה הזו אוסרת על בנות באופן כללי. הסביבה הזו היא הכנסייה הפונדמנטליסטית הקיצונית. בכנסייה כולם עושים מה שכולם עושים. כולם מסתפרים. אף אחד לא מתלבש בצורה מופקרת. כולם נפגשים לפגישות המשעממות של בני התנ"ך.

מלבד מאט (המכונה גם מת'יו). מאט הוא מתבגר בודד שאך זה מתחיל לגלות את הזהות שלו. ליתר דיוק, זהות מינית. הוא עובר מסע לגילוי עצמי ומגיע למקומות שהוא לא חלם שהוא יגיע אליהם.

עד פה התקציר. והוא כתוב בצורה כזו שאין בו אף ספוילר אחד לרפואה. טוב, חוץ מהספוילר הזה שהוא מבורך. ולמה זה חשוב כל כך? תקראו בעצמכם. זה נתון שמשום מה מדגישים אותו לצורך החלק הראשון של הספר.

אחרי שעברנו את החלק הראשון, מגיע מאט בהזמנתו של אחד מהבנים ממועדון של "בני התנ"ך" שמזמין אותו לחווה. שמו הוא כיילב (אפשר גם קיילב. למען האמת התרגום המדוייק לCaleb קצת שנוי במחלוקת מבחינתי.) והוא מצטייר כנער חווה פשוט. כמובן שמאט שלנו מהר מאוד נמשך אליו. "בני התנ"ך" משמשים כרקע דתי לבעיות שעולות בין היחסים הבלתי אפשריים של מאט וכיילב, אבל מהר מאוד מתברר שלכיילב ולמאט יש הבדלים גדולים מאוד בצורת מחשבה וגם בצורת התנהגות.

"He’d been raised in the church. But it was different than other people’s churches. Theirs were churches they went to only on the weekends. His church invaded his daily existence."

דעה אישית: כמו שכבר הצהרתי בתחילת הביקורת, הספר קרע לי את כל האיברים המלוכלכים והדוחים שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. ומכיוון שמדובר בספר לא אירוטי, הוא גם הצית המון דמיון במוח. והספר הזה לא אירוטי אבל מרגש מאוד בצורה של איך שמאט וכיילב נפגשים ומערכת היחסים ביניהם מתפתחת. מודה ומודה- חיכיתי בצורה מטורפת לרגע מסויים בספר, וכשקיבלתי אותו- קיבלתי סיפוק. רמז: טרקטור. ולא אוסיף יותר.

על הסוף המאוד חפוז (12 עמודים, אחרי שכל פרק כמעט היה 30 עמודים....) אני יכול להגיד רק שמזל שזה הסתיים כך ולא נגמר בסוף אכזרי כיאה לכנסייה שמצטיירת כנציגת הרשע של הספר הזה. ובצדק. איזה מין מקום הוא כזה שההורים מנוטרלים מחשבתית ומתמסרים לדברים שנאמרים מהתנ"ך (כך, לדוגמה, יש פסקאות ארוכות שמדברות על תיבת נוח במהלך אחד הפרקים. ומה שעולה מהדברים הם דברים די אכזריים ופסימיים, אפשר לומר אפילו נטולי תקווה ורצון לחיות.)

לפעמים עדיף להשתחרר ולהגיע למקום אחר. חבל שהספר לא טיפל בזה ובחר להזדרז ולהסתיים במקום שהוא הסתיים בו ולא להרחיב מעט על המאבק המרכזי- מאט מול מערכת החינוך (להלן: הכנסייה.)

באשר לדמויות משניות, אלו מופיעות מעט מאוד, וכשהן מופיעות, זה כדי לשרת את הכנסייה והעמדה הדתית והמטיפה שלה. דמות מבוגרת אחת נראית כי היא אינה קשורה בצורה מאוד אדוקה לכנסייה (במקרה הזה, אביו של כיילב. וגם מוסבר שם מדוע כיילב הצטרף לכנסייה הזו.) כאשר הספר מגיע לדמויות משניות, הן שטחיות, לא חשובות כמעט, לא קיימות כמעט,  ונראה שזה ספר כמעט סולו כולו על שתי דמויות עיקריות. למי שמורגל לספרים עמוסי דמויות- כנראה זה יהיה חיסרון עצום שפתאום הספר מתרכז בשתי דמויות נטו. כל השאר הן תפאורה, רקע, חסרות עלילה משלהן, מגוחכות. אפילו הופכים את אחת הדמויות לחפץ שמשתמשים בה ואחר כך זורקים.

בעניין קלות הקריאה, אודה ומודה – אני לא כזה גאון באנגלית. מכיוון שאני כבד שמיעה מלידה (ונכה, ועוד כמה דברים, תודה ששאלתם.) מגיל צעיר כבר היה לי חשוב ללמוד וללמד את עצמי אנגלית. כיום, אני מתגורר במעון נכים ויש שם מתנדבים מחו"ל שמגיעים כל הזמן אז למידת השפה הייתה מועילה מאוד כדי לתקשר איתם באנגלית. על רוב המילים הקשות לא התעכבתי יותר מדי (או שלמדתי מה הפירוש דרך ההקשר או שהלכתי למורפיקס.) ועל הרבה משפטים בעלי משמעויות כנראה דילגתי בדרך. אבל את העיקר- מערכת היחסים של מאט וכיילב – לא דילגתי.

וגם זה שהוא מבורך, אמרנו כבר?

4 מתוך 5 בסולם ניר
לרכישה דרך אמאזון

שומרי ההיסטוריה- ראשית הסערה/ דמיאן דיבן - ביקורת ספר

שומרי ההיסטוריה- ראשית הסערה – דמיאן דיבן

The History Keepers- the storm begins 1#

By Damien Dibben

307 עמ' כולל תודות

הוצאה: מודן

מדע בדיוני לנוער

נכתב במקור ב12/10 והושלם ב7/12

על הכריכה נכתב: "רד מהבמה, הארי פוטר. הגיע זמנו של ג'ייק דג'ונס לתפוס את מרכז הבמה".

ואני אומר- הגיע הזמן להפסיק לכתוב סופרלטיבים מעצבנים כאלה על כריכת הספר. הארי פוטר היה אחד ויחיד, ויהיה תמיד חלק מהתרבות הישראלית/אמריקאית/בריטית גם אם ספריו הסתיימו מזמן.

על מה הספר: ג'ייק דג'ונס, נער בן 14, נפרד מהוריו. ארבעה ימים לאחר מכן הם נעלמים ואחר כך הוא בעצמו נחטף. לאט לאט ג'ייק מגלה כי הוריו הם סוכני היסטוריה וכי יש לו בעצמו את ה'עוז' המיוחד שעוזר לו לטייל בהיסטוריה ולמצוא את הוריו הנעדרים.

הספר למעשה פותח סדרה. בעברית יצאו שניים עד כה- 'סירקוס מקסימוס' ו'ספינת לילה אל סין'. לא ברור לי בשלב הזה אם מדובר בטרילוגיה או בסדרה. אני אניח שמדובר בסדרה.

דעה:

הספר הזה הוא רמה נמוכה ביחסית למה שקראתי בז'אנר המד"ב לנוער ואפרט תיכף למה.

הפתיחה: הספר נפתח בצורה מסורבלת למדי- מתוארת סצנת החטיפה ורק אחר כך מתוארת סצנה הפגישה האחרונה של ג'ייק והוריו. לדעתי, היה צריך לתאר בדיוק הפוך את הסדר- קודם אידיליה משפחתית שמרגישים באוויר שמשהו עומד להשתבש ורק אז המתח עולה לשיאו כאשר הדבר ההגיוני ביותר היה להציג את הדמויות לאט לאט. במקום זה הסופר בחר לזרוק אותנו בלי יותר מדי הקדמות ורק אחר כך בשלב מסויים להתחיל להסביר את כל העלילה.

הדמויות: ג'ייק דג'ונס כדמות ראשית בן 14 ממלא את תפקידו נאמנה- בן נוער מעצבן. למה מעצבן? הוא נער מושלם מדי. הוא נאמן לכולם. הוא לא התעצבן על אף אחד בספר. הוא הולך אחרי מה שאומרים לו המבוגרים. כדמות, הדמות שלו די נגררת אחרי כולם. אומרים לו לעשות X והוא עושה את זה.

כמובן, יש סיפור אהבה בינו לבין טופז, הנערה היחידה בספר. שאר הדמויות הנשיות בספר הן מבוגרות ולא תמיד ברור לי למה הן תורמות לעלילה (דודתו של ג'ייק, לדוגמה. היו חלקים נרחבים איתה ועם דמות נוספת בספר שהספקתי לשכוח.)

האקשן וההרפתקה שמלווים את הספר הראשון בסדרה הוא סתמי יחסית לספר ראשון בסדרה. לקראת הסוף יש המון השתלשלות אירועים. אבל זה כמו לסתום חור אמבטיה בפקק קטן מדי עליו- כל המים נשאבים פנימה למרות שרוצים שהמים יישארו במקום.

בסופו של דבר, הרבה דמויות בספר היו מיותרות לטעמי. או שהן היו מועילות רק לאפיזודה אחת ואחר כך הפכו לסתמיות.

ג'ייק דג'ונס, כפי שמצהיר הכריכה, הוא הארי פוטר הבא. מעניין, כי אני לא שמעתי על הספר הזה עד שנתקלתי בו במקרה על דוכן, במבצע 50% על הספר השני. וזה אומר הרבה על יחסי הציבור של הספר הזה.

2 מתוך 5 בסולם ניר.

האם אחזור לקרוא את ספרי ההמשך? בהחלט לא. אחד הספיק לי ויש לי המון ספרים במלאי כך שהסדרה הזו יכולה להישכח מצידי. דבר אחד טוב שיצא לי מהספר הזה הוא הביקורת הזו שאפשרה לי לכתוב את דעתי על הספר הזה, שהוא לדעתי, ספר ברמה נמוכה במיוחד.

לרכישת הספר: צומת ספרים

מעשה בעכבר פחדן ואישה עוד יותר פחדנית - סיפור קצר.

מעשה בעכבר פחדן ואישה עוד יותר פחדנית/ ניר בן סימון

"אוגי, עלייך להישמר מכל משמר." אמרה אמא עכברה, בעודה מרחרחת את האוויר.
אוגי לא הבין. "אבל אמא, אני רעב וכבר שלוש לפנות בוקר." הודיע לה.
"אוגי, אתה עוד קטן, אבל העולם של העכברים מסוכן מאוד." הבהירה אמו בשלווה אך בקול תקיף ללא ויכוחים. אבא עכבר לא אמר דבר אלא רק צייץ באישור על מה שאשתו היקרה אמרה. 
"בסדר. אני איזהר." אמר אוגי – ולא התכוון לזה. בכלל ובכלל לא.

***
קולות ההתרוצצות של רגלי העכבר הטריפו אותה. היא לא יכלה לשאת בכך שהיא שומעת אותם ולא יכלה לעשות דבר. מצד שני, היא נגעלה מכל דבר החל מג'וקים, מקקים וכלה בחרקים דוחים. אפילו יתושים לא סבלה ושלחה ידה בכל הזדמנות לחסל אותם. אם הייתה מוצאת מקק או דבר דוחה מה, הייתה קוראת לבנה ומשתמשת בו כמחסל החרקים הראשי.
אכן, אישה נורמלית. ללא ספק.

ערב אחד גמלה בה החלטה: היא תציב מלכודות בכל הבית ויהי מה. העכברים חייבים להסתלק מעולמה ולא משנה לה שהיא פוגעת ביצורים קטנים ובלתי מזיקים. כן, זה מה שהיא חשבה. הם בלתי מזיקים, אבל הם בהחלט לא רצויים אצלה בבית.

***
ראשונה להיתפס הייתה אמא עכברה. היא צייצה בייאוש ובחוסר אונים בתדר גבוה יותר ממה שבני אדם יכלו לשמוע. הרי ידוע כי עכברים ניחנו ביכולת לתקשר ביניהם בלי שהציוצים יגיעו לאוזני אדם כלשהו. היא צייצה וייבבה: "נתפסתי! יש כאן מלכודות! תיזהרו!" צייצה. אבא עכבר הביט בה מבעד לחור המטבח ולא יכל לעשות דבר.
"אוגי, תראה, הנה אמא שלך נתפסה. אתה לא יכול לצאת מהחור הזה בכלל!" פקד האב הצעיר על בנו הצעיר עוד יותר. ובנו הצעיר – לא הקשיב גם לאזהרה זו.

כאשר האישה מצאה את אמא עכברה דבוקה למלכודת – היא לא חשבה פעמיים, דפקה צעקה או שניים, ואז עברה לצרחה שעברה מזמן את טון האוקטבות הגבוהות באופרה, ואז עברה לצרחה על קולית, ככל שיכלה אישה כלשהי לצרוח. כשנרגעה, חככה בדעתה מה לעשות בדבר העכבר שלכדה (מבלי לדעת, כמובן, כי לכדה אמא עכברה עם משפחה...) ואז החליטה – היא תעזוב את העכברה בשקט. אולי תזמין מדביר שתפקידו להיפטר מכל המזיקים בבית.
ואז היא חככה בדעתה בשנית. זה הרבה כסף לשלם לו ובכלל, תפסה אחד, מה עוד יכול לקרות?

בלילה השני נתפס אבא עכבר כשהוא קפץ קפיצת בנג'י אמיצה מעל הכיור אל השולחן אך עכברים לא עפים, הם דואים וצונחים כלבנת בטון על הרצפה. מלכודת היא מה שהדביקה אותו וריככה את קפיצתו. "נתפסתי!" צייץ בקול שרק עכברים שומעים. "אוי ואבוי לי!" אמרה אמא עכברה. "טוב מאוד. אני צעיר בהרבה מכם ואני זריז ואני הרבה יותר קטן מכם. אני אצליח לשרוד בלעדיכם!" הודיע העכבר הצעיר בציוץ לזוג הוריו. אלו צייצו חזרה בייאוש שלא יעיז.
העכבר הצעיר ניצל את שעת הכושר כשהאישה (ובנה) שכבו לישון באותו הלילה – וקפץ קפיצת בנג'י אמיצה. אפו התרסק בשולחן והוא נפל בקול קרקוש חזק אל הרצפה. אחר כך מרוב בלבול - העכבר הצעיר נתקל עם אפו במלכודת ונתפס!

***
באותו הבוקר האישה פיהקה פעם, פעמיים, ובהתה בקומקום המרשרש. היא גירדה פעם או פעמים ושפשפה עיניה פעם או פעמיים. הנה, היא רואה משהו לא נורמלי. "מה זה?" שאלה בתמהון. התקרבה עם עיניה ועם משקפיה – ונתקלה בעכבר עם אף לכוד במלכודת!
עוד צרחה, עוד צעקה, עוד טון שעבר מזמן את מהירות על הקול- הרימה רגליה ועפה מהמטבח. את הקומקום שכחה על השיש – חם ולוהט, כמו שרק אהבה.

ומה על האמא, האב, והצעירון התמים אך האמיץ שלנו? לא נדע זאת לעולם כי גם העכבר וגם האישה היו פחדנים מדי מכדי להתמודד עם המציאות הנכונה.

-סוף -

ברכת שנה חדשה

שנה חדשה עומדת בפתח.

השנה, למרות הכל, אני מגיע עם חיוך על הפנים. הצלחתי לשנות כמה דברים בעצמי. הצלחתי להוכיח לעצמי כי עוד צעד נוסף נעשה לכיוון המטרות שלי.

אומנם היו כמה מכשולים השנה, והייתה דרמה אישית, אבל הצלחתי להתגבר עליהם.

למי שעדיין לא יודע- אני ניר בן סימון, בן 28, מתמודד באופן יומיומי עם מגבלות שונות (לא אחליא אותכם בפרטים הלא מעניינים.) והשנה הצלחתי להתקדם במטרות וברצונות שלי.

לשנה הזו אאחל לעצמי שאצליח להתמקד בנושא הלימודים. ולכו תדעו, אולי גם אתמקד בנושא החברתי – לרכוש חברים. זה לא אותו הדבר כמוכם- רובכם כבר רכשו חברים מחוץ למסך, רובכם עובדים במסגרות כזו או אחרת כך שיש לכם יכולת לרכוש חברים. אני חי במעון נכים שבירושלים כבר מספר שנים ולא בדיוק רכשתי חברים לעצמי.

"רגע," תשאלו עצמכם, "מה, הוא מאותגר חברתית?". כן, זו שאלה טובה. התשובה שלי היא- עד לנקודה הזו לא העזתי ליצור קשרים. אלה הוירטואליים אני מעיז ליצור קשר כי זה לא דורש ממני עבודה קשה. זה לא דורש ממני להתמודד אישית מול המראה הזו של המגבלות.

ובשנה הזו, אני מקווה, אני אלמד להתגבר על הדברים האלה ולהצליח לרכוש כלים חדשים. ומי יודע... אולי גם חברים אמיתיים מעבר למסך הוירטואלי.

אז לשנה הבאה אאחל לכם ולי-

המון אושר

לא יזיק עושר

קמצוץ בריאות

קורט הומור

וקצת הרבה טירוף. כי זה מה שצריך בחיים.

ואם אתם רואים אותי מחוץ למסך- תגידו היי. אני לא נושך. מקסימום אני אהיה לא מצחיק.

כמה טוב להיות פרח קיר - ביקורת ספר

"כמה טוב להיות פרח קיר"/ סטיבן צ'בוסקי 
204 עמודים 
הוצאת מודן 
שנת יציאה: 1999

צ'ארלי היקר,
רציתי להגיד לך תודה. במשך 204 עמודים קראתי אותך, העברתי זמן קליל והתחברתי לדמויות יחד איתך. אבל גם רציתי לעבור איתך על דברים מסויימים. דברים מסויימים שגם אתה היית שם, אבל כדאי שתקשיב להם. אני הקשבתי לך 204 עמודים, הגיע הזמן שתקשיב לי לכמה מילים. אני בטוח שלא תתנגד לזה, נכון, צ'ארלי?

מספר הדמויות בספר הם בסדר גמור. אבל לפעמים לא עקבתי אחרי כולם. ככה למשל צצה לה דמות בשם אליס. לא זכרתי מי היא. והאמת? גם לא עניין אותי יותר מדי.
הדמות האהובה עליי היא לא אתה. העדפתי את אחותך. היו לך ולה הרבה רגעים יפים ביחד והזכרתם לי אותי ואת אחותי לפעמים. טוב, חוץ מקטעים מסויימים.
סם ופטריק בתור דמויות תומכות לא תרמו יותר מדי לספר. אהבתי רגע מסויים שקשור בפטריק ובך, אבל אתה לא צריך לדעת את זה, היית שם, נכון?
צ'ארלי, אתה יותר מהכל, בתור דמות מובילה, היית די פסיבי. רוב הזמן הלכת ועשית ואמרת אבל לא באמת הרגשתי שאתה שם. היו רגעים שהיית שם. היו רגעים שהרגשתי שאני אינסופי יחד איתך. והיו רגעים שהרגשתי שלא. גם זה קורה לטובים ביותר, חוששני.

הדבר שהכי הורג אותי זה שדמות מסויימת נתנה לך לקרוא ספרים מאוד ידועים. ועוד העיזו גם להשוות אותך ל'התפסן משדה שיפון' – הספר המשעמם ביותר, אולי. וזה גם כתוב לך מאחורה בספר. אני חשבתי שזה ספר נוער אבל הבעיה העיקרית שלי איתו זה עומס התוכנים. הרבה נושאים נכנסו ל204 עמודים. האם רובם באמת נחוצים לעלילה?
אני תוהה לי, לעצמי, האם זה כ"כ נחוץ לספר לי על עצמך, על משפחתך, על הבעיות של היום יום, על האהבות והשנאות שלך, אם בסופו של דבר, צ'ארלי יקירי, יצאתי מבולבל?
רציתי לקרוא עוד קצת אחרי זה. אבל אתה החלטת לסיים את זה שם. בסדר, אין לי בעיה עם הסוף הזה. רק אומר לך, צ'ארלי, הספר הזה עמוס. לפחות לא היו שם ברווזים קפואים בחורף. מצד שני, גם לא היה שם עומק מסויים וגם לא היה מסר כלשהו לאורך כל הספר.

חשבתי לי הרבה דברים על הספר הזה. הוא עמוס, הוא קצר מדי, הוא בלי מסר כלשהו, ואני לא בטוח אם אקרא אותו שוב. ולמרות הכל- העברת לי שבת נחמדה. תודה לך, צ'ארלי.
יודע מה, צ'ארלי? למרות הכל לא מתחרט שקראתי.

שלך באהבה,
ניר.

***
4 כוכבים מתוך 5. אני מוזר, אני יודע.

מרכבות איילון - ביקורת.

תת כותרת- ספרות ארוטית, אהבת גברים.

מעטות הן הפעמים הבודדות בחיים שלי שאני זוכר את עצמי שסיימתי ספר ביומיים של קריאה. בד"כ אני מורח אותם על כמה חודשים (ואת זה יכול להעיד בשקט 'חוקי הבית' של ג'ודי פיקו... שאגב, למרבה האירוניה הספר הקודם של פיקו שקראתי, 'ההסכם', גם הוא נקרא ביומיים.)

אז נתחיל בזה שקודם כל, מספיק עם הרומנים האירוטיים המלוקקים של הוא עשיר היא ענייה בלה בלה בלה. אז נכון ש'מרכבות באיילון' חוטא בזה קצת, אבל 'מרכבות' מביא איתו חידוש מרענן – זה הוא עשיר והוא חייל בודד. כלומר, זה לא רומן אירוטי סטרייטי סטנדרטי. הספרות האירוטית מלטפת ודואגת לנשים, אבל אפשר ורצוי לפרגן גם למין הזכרי. בפרט המין הזכרי ההומואי להפליא. זה שתובע רומנטיקה גם לעצמו. אז נכון שזה לא הספר שציפיתי לו בנוגע לעזרה לנערים הומוסקסואלים צעירים מבולבלים שצריכים הכוונה (ולא, הספר 'איילת מקבלת' לא בדיוק עוזר בעניין הזה.) 

את תקציר הספר אחסוך לכם. את התמצית קיבלתם כבר בפסקה הקודמת. אם אתם רוצים תקציר על הספר- לכו לאינדיבוק/צומת ספרים/סטימצקי/מקום כלשהו שזה נמכר ותקראו שם. (ובאותה ההזדמנות, תקנו אותו!) אתרכז בביקורת, ואשתדל מאוד שהיא לא תהיה עמוסת ספוילרים יותר מההכרח. מבטיח לכם.

את הספר התחלתי אתמול בסביבות 11 בלילה. קצת טעות גדולה להתחיל, אני מודה. אמרתי לעצמי כמה פרקים להתרשם. אהבתי את קוצר הפרקים- הם קצרים (אחד מהפרקים אפילו עבר לי אחרי שלוש דפדופים!) אבל הם קצרים וקולחים. הדבר היחיד שקצת הפריע לי בקצב הקריאה הקולח היה סימן הקריאה (להלן: !) שלפעמים שיווה למשפט צעקה כאשר הוא לא נשמע או התאים למשפט בכלל. שמתי לב גם לקראת הסוף באיזה אות שהושמטה מאיזו מילה, ובתחילת הספר גם הייתה ירידה של משפט ואז פסקה שלמה אחריה. כאמור, אלה דברים שמפריעים לי כקורא. אבל – ויש אבל אחד גדול. הספר הזה נפלא. קיטשי וממיס לבבות, אבל נפלא.

מי היה חושב שהחיים מתחילים בגיל שלושים וארבע, צחקתי לעצמי, אבל מסתבר- הם התחילו. וגם אהבתי את מסגרת הזמן של העלילה. הדמויות המאכלסות אותה – חלקן היו מיותרות להפליא (היי, גדעון, אני מדבר אלייך!), וחלקן חבל שלא התפתחו ולא אוזכרו יותר מדי (היי, ליזי ורובי, ואדם, כמובן.) וכמובן, הדמות המופלאה ביותר – פלורה.

פלורה גרין היא דמות מופלאה. בהתחלה התאימה למשבצת הקלאסית של האמא החורגת המרושעת (תודה לדיסני על הדימוי הזה, אגב.) אבל ככל שנקפו העמודים, פלורה קיבלה משמעות הרבה יותר גדולה לספר כולו. ואוהו, היא דמות מדהימה ומיוחדת שהיה לי מאוד קשה להיפרד ממנה בסוף הספר. בלי ספק, היא (והפסיכולוג מייק) מהווים יחדיו את נקודת האור (חוץ מתום ודן, כמובן.) העיקרית של הספר הזה. (וליזי, אבל היא מופיעה פרק וחצי. חבל היה לי על כך.)

אודה ואתוודה- חיפשתי על מה לכתוב כביקורת בונה ומרושעת כי אני כזה- אנטגוניסט מרושע ומריר. אבל מה, זה לא 50 גוונים של קקי (אני עוד לא אשכח את הזוועה של בעסה בריבוע, ומתעוננת. דברים שלא שוכחים גם אחרי שקוראים את זה). אז כן הערתי על סימן הקריאה ועל כמה דברים זניחים, אבל כאמור- זה לחלוטין לא מפריע לקריאה.

הפרק האהוב עליי (חוץ מהסצינות המין, שתיכף נגיע אליהן) היה ונשאר פרק 15- הפרק עם השיחה עם הפסיכולוג. לדעתי, אפשר לקחת מהפרק הזה כל מיני תובנות ודברים מעניינים, ואיך שגברת מויאל כתבה את הפרק הזה- זה דבר שקשה להצליח לכתוב ועדיין לעניין אותי, שהפסיכולוגיה היא רחוקה ממנו והלאה (הדבר היחיד שמתחיל בפ' שמעניין אותי זה פורנו. תודה רבה.) ועדיין, לימור משלבת גם רעיון מתחום הטבע בהמשך הספר (הקשור לנמלים.) וזה היה משולב מצויין.

לגבי הסביבה הכל כך מבינה ותומכת- מלבד שתי דמויות שייצגו את רעיון הדת – כולן הגיבו בשוויון נפש על כך שדן הוא הומו או שיש לו בן זוג. כן אהבתי שהכניסו את ההומופוביה (שכן זהו נושא חשוב להתעסק בו), אבל כשהנושא נכנס סמוך לסוף- קצת הרגשתי שלא נשאר זמן להתעסק בזה ולהעמיק בזה.

סצינות המין (כן, יש כאלה!) כתובות היטב. לא תמצאו סצינות שמתוארות ב"הוא הכניס את איבר מינו לחור התחת של תום" (למרות שבינינו, אני הייתי עושה את זה). כן תמצאו סצינות מין שקשורות לקונפליקטים ולמצב הרגשי של שני הדמויות הראשיות.

אודה ומתוודה בפניכם, אני עדיין לא חוויתי שום מצב שקשור במערכת יחסים, אז כל הסצינות סביב נחשון וסביב היבנות מערכות היחסים בין דן ותום עדיין לא חוויתי, אז היה לי קשה להתחבר רגשית, אבל בכל זאת, אפשר להתחבר ולהתאהב במערכת היחסים של דן ותום.

לפעמים היה לי צורך להיזכר מי זה מי כי לעיתים הופיעו דמויות שלא הבנתי מי הם, ולא הסבירו מי הם, אלא פשוט כתבו שמות מבלי להזכיר לקורא מי הם. לפעמים הבנתי לפי ההקשר, ולפעמים לא, וזה גם בסדר.

הערה נוספת שרציתי להעיר- רואים את האהבה והתשומת לב של הסופרת לשירים ולפסקול שמרכיב את הספר. אני לצערי לא בדיוק מהאנשים האלה שיכולים להינות מפסקול הזה מכיוון שאני אדם כבד שמיעה, אז מלבד Secert Garden ביוטיוב (זאת מוזיקה קלאסית בלי מילים, אגב.) אני לא אשמע כלום. זה, ושירי טלנובלות ממקסיקו, אבל זה לא שייך לביקורת.

אם כן, לסיכום, 'מרכבות באיילון' הוא מאתיים ומשהו עמודים (אינדיבוק לא מספר לי כמה עמודים זה בתוך האפילקציה, אולי כדאי להעיר להם להוסיף את זה לאפילקציה?) שסובב סביב גלרייה עשירה של דמויות, רומן מגה-הומואי במרכזו, אהבה מיוחדת, ארוטיקה מצויינת, נושאים פילוסופיים שכדאי לחזור אליהם (הלו, פרק 15!) ואף מתגנח בשמי על הדת (לא ארחיב את זה מפאת ספוילרים.)

אז סיימנו עם סתם דן וטקסס, והשאלה העיקרית שנשארה לי היא- האם בישראל של 2045 (סתם תאריך שזרקתי, כן?) נזכה לחזון אחרית הימים בו ביבי סוף סוף מתפטר (זה בסדר, גם אני שונא אותו), ממשלה חדשה קמה בלי חרדים (זה בסדר 2, גם אני לא מת עליהם), שירה בנקי תוכל לחייך מהיכנשהו במרומי השמיים ואנחנו – הישראלים – נוכל לחזות בזוג הומואי (ולסביות, וטרנסקסואלי, וכל שאר המגדרים) מתחתן תחת כיפת ישראל כדת משה?

זמנים יגידו. ובינתיים, אני צריך לחשוב על מה לעזאזל השקעתי יומיים (ורצחתי טאבלטים ופלאפונים) ומה הרגע קראתי.

וצריך עוד קצת טקסס וסתם דן. גם אם הם לא יהיו שם.

"מרכבות באיילון" (מאתיים ומשהו עמודים)

לימור מויאל

4 מתוך 5 כוכבים (כי 5 כוכבים זה יותר מדי בשביל לב הגרינץ' הקפוא שלי.....)

לרכישה מכאן