תת כותרת- ספרות ארוטית, אהבת גברים.
מעטות הן הפעמים הבודדות בחיים שלי שאני זוכר את עצמי שסיימתי ספר
ביומיים של קריאה. בד"כ אני מורח אותם על כמה חודשים (ואת זה יכול להעיד בשקט
'חוקי הבית' של ג'ודי פיקו... שאגב, למרבה האירוניה הספר הקודם של פיקו שקראתי,
'ההסכם', גם הוא נקרא ביומיים.)
אז נתחיל בזה שקודם כל, מספיק עם הרומנים האירוטיים המלוקקים של הוא
עשיר היא ענייה בלה בלה בלה. אז נכון ש'מרכבות באיילון' חוטא בזה קצת, אבל
'מרכבות' מביא איתו חידוש מרענן – זה הוא עשיר והוא חייל בודד. כלומר, זה לא רומן
אירוטי סטרייטי סטנדרטי. הספרות האירוטית מלטפת ודואגת לנשים, אבל אפשר ורצוי
לפרגן גם למין הזכרי. בפרט המין הזכרי ההומואי להפליא. זה שתובע רומנטיקה גם
לעצמו. אז נכון שזה לא הספר שציפיתי לו בנוגע לעזרה לנערים הומוסקסואלים צעירים
מבולבלים שצריכים הכוונה (ולא, הספר 'איילת מקבלת' לא בדיוק עוזר בעניין
הזה.)
את תקציר הספר אחסוך לכם. את התמצית קיבלתם כבר בפסקה הקודמת. אם אתם
רוצים תקציר על הספר- לכו לאינדיבוק/צומת ספרים/סטימצקי/מקום כלשהו שזה נמכר
ותקראו שם. (ובאותה ההזדמנות, תקנו אותו!) אתרכז בביקורת, ואשתדל מאוד שהיא לא
תהיה עמוסת ספוילרים יותר מההכרח. מבטיח לכם.
את הספר התחלתי אתמול בסביבות 11 בלילה. קצת טעות גדולה להתחיל, אני
מודה. אמרתי לעצמי כמה פרקים להתרשם. אהבתי את קוצר הפרקים- הם קצרים (אחד מהפרקים
אפילו עבר לי אחרי שלוש דפדופים!) אבל הם קצרים וקולחים. הדבר היחיד שקצת הפריע לי
בקצב הקריאה הקולח היה סימן הקריאה (להלן: !) שלפעמים שיווה למשפט צעקה כאשר הוא
לא נשמע או התאים למשפט בכלל. שמתי לב גם לקראת הסוף באיזה אות שהושמטה מאיזו
מילה, ובתחילת הספר גם הייתה ירידה של משפט ואז פסקה שלמה אחריה. כאמור, אלה דברים
שמפריעים לי כקורא. אבל – ויש אבל אחד גדול. הספר הזה נפלא. קיטשי וממיס לבבות,
אבל נפלא.
מי היה חושב שהחיים מתחילים בגיל שלושים וארבע, צחקתי לעצמי, אבל
מסתבר- הם התחילו. וגם אהבתי את מסגרת הזמן של העלילה. הדמויות המאכלסות אותה –
חלקן היו מיותרות להפליא (היי, גדעון, אני מדבר אלייך!), וחלקן חבל שלא התפתחו ולא
אוזכרו יותר מדי (היי, ליזי ורובי, ואדם, כמובן.) וכמובן, הדמות המופלאה ביותר –
פלורה.
פלורה גרין היא דמות מופלאה. בהתחלה התאימה למשבצת הקלאסית של האמא
החורגת המרושעת (תודה לדיסני על הדימוי הזה, אגב.) אבל ככל שנקפו העמודים, פלורה
קיבלה משמעות הרבה יותר גדולה לספר כולו. ואוהו, היא דמות מדהימה ומיוחדת שהיה לי
מאוד קשה להיפרד ממנה בסוף הספר. בלי ספק, היא (והפסיכולוג מייק) מהווים יחדיו את
נקודת האור (חוץ מתום ודן, כמובן.) העיקרית של הספר הזה. (וליזי, אבל היא מופיעה
פרק וחצי. חבל היה לי על כך.)
אודה ואתוודה- חיפשתי על מה לכתוב כביקורת בונה ומרושעת כי אני כזה-
אנטגוניסט מרושע ומריר. אבל מה, זה לא 50 גוונים של קקי (אני עוד לא אשכח את
הזוועה של בעסה בריבוע, ומתעוננת. דברים שלא שוכחים גם אחרי שקוראים את זה). אז כן
הערתי על סימן הקריאה ועל כמה דברים זניחים, אבל כאמור- זה לחלוטין לא מפריע
לקריאה.
הפרק האהוב עליי (חוץ מהסצינות המין, שתיכף נגיע אליהן) היה ונשאר פרק
15- הפרק עם השיחה עם הפסיכולוג. לדעתי, אפשר לקחת מהפרק הזה כל מיני תובנות
ודברים מעניינים, ואיך שגברת מויאל כתבה את הפרק הזה- זה דבר שקשה להצליח לכתוב
ועדיין לעניין אותי, שהפסיכולוגיה היא רחוקה ממנו והלאה (הדבר היחיד שמתחיל בפ'
שמעניין אותי זה פורנו. תודה רבה.) ועדיין, לימור משלבת גם רעיון מתחום הטבע בהמשך
הספר (הקשור לנמלים.) וזה היה משולב מצויין.
לגבי הסביבה הכל כך מבינה ותומכת- מלבד שתי דמויות שייצגו את רעיון
הדת – כולן הגיבו בשוויון נפש על כך שדן הוא הומו או שיש לו בן זוג. כן אהבתי
שהכניסו את ההומופוביה (שכן זהו נושא חשוב להתעסק בו), אבל כשהנושא נכנס סמוך
לסוף- קצת הרגשתי שלא נשאר זמן להתעסק בזה ולהעמיק בזה.
סצינות המין (כן, יש כאלה!) כתובות היטב. לא תמצאו סצינות שמתוארות
ב"הוא הכניס את איבר מינו לחור התחת של תום" (למרות שבינינו, אני הייתי
עושה את זה). כן תמצאו סצינות מין שקשורות לקונפליקטים ולמצב הרגשי של שני הדמויות
הראשיות.
אודה ומתוודה בפניכם, אני עדיין לא חוויתי שום מצב שקשור במערכת יחסים,
אז כל הסצינות סביב נחשון וסביב היבנות מערכות היחסים בין דן ותום עדיין לא
חוויתי, אז היה לי קשה להתחבר רגשית, אבל בכל זאת, אפשר להתחבר ולהתאהב במערכת
היחסים של דן ותום.
לפעמים היה לי צורך להיזכר מי זה מי כי לעיתים הופיעו דמויות שלא
הבנתי מי הם, ולא הסבירו מי הם, אלא פשוט כתבו שמות מבלי להזכיר לקורא מי הם.
לפעמים הבנתי לפי ההקשר, ולפעמים לא, וזה גם בסדר.
הערה נוספת שרציתי להעיר- רואים את האהבה והתשומת לב של הסופרת לשירים
ולפסקול שמרכיב את הספר. אני לצערי לא בדיוק מהאנשים האלה שיכולים להינות מפסקול
הזה מכיוון שאני אדם כבד שמיעה, אז מלבד Secert Garden ביוטיוב (זאת מוזיקה קלאסית בלי מילים, אגב.)
אני לא אשמע כלום. זה, ושירי טלנובלות ממקסיקו, אבל זה לא שייך לביקורת.
אם כן, לסיכום, 'מרכבות באיילון' הוא מאתיים ומשהו עמודים (אינדיבוק
לא מספר לי כמה עמודים זה בתוך האפילקציה, אולי כדאי להעיר להם להוסיף את זה
לאפילקציה?) שסובב סביב גלרייה עשירה של דמויות, רומן מגה-הומואי במרכזו, אהבה
מיוחדת, ארוטיקה מצויינת, נושאים פילוסופיים שכדאי לחזור אליהם (הלו, פרק 15!) ואף
מתגנח בשמי על הדת (לא ארחיב את זה מפאת ספוילרים.)
אז סיימנו עם סתם דן וטקסס, והשאלה העיקרית שנשארה לי היא- האם בישראל
של 2045 (סתם תאריך שזרקתי, כן?) נזכה לחזון אחרית הימים בו ביבי סוף סוף מתפטר
(זה בסדר, גם אני שונא אותו), ממשלה חדשה קמה בלי חרדים (זה בסדר 2, גם אני לא מת
עליהם), שירה בנקי תוכל לחייך מהיכנשהו במרומי השמיים ואנחנו – הישראלים – נוכל
לחזות בזוג הומואי (ולסביות, וטרנסקסואלי, וכל שאר המגדרים) מתחתן תחת כיפת ישראל
כדת משה?
זמנים יגידו. ובינתיים, אני צריך לחשוב על מה לעזאזל השקעתי יומיים
(ורצחתי טאבלטים ופלאפונים) ומה הרגע קראתי.
וצריך עוד קצת טקסס וסתם דן. גם אם הם לא יהיו שם.
"מרכבות באיילון" (מאתיים ומשהו עמודים)
לימור מויאל
4 מתוך 5 כוכבים (כי 5 כוכבים זה יותר מדי בשביל לב הגרינץ' הקפוא
שלי.....)
